שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בוליווד למתחילים: איך השתתפתי בסרט הודי
    דרושים: שחקנים. דרישות: צבע עור בהיר והרבה סבלנות. נקודת מפגש: ברחוב הראשי של רובע קולבה. שכר: 100-50 שקל ליום. רגע לפני שאתם יוצאים לכבוש את הוליווד כדאי שתנסו את מזלכם בתעשיית הקולנוע במומביי. מסע אל התהילה בשוק הניצבים של בוליווד

    כדי להיות שחקן קולנוע בהוליווד, ואפילו בישראל, צריך קודם כל להיראות כמו שחקן קולנוע, ואז גם לעבוד קשה, לעבור דרך בתי ספר למשחק, להתנסות בסרטי סטודנטים ללא שכר או לפחות להכיר אישית את הבמאי. בתעשיית הקולנוע האדירה של הודו, לעומת זאת, מספיק להיות ישראלי, או כל אדם בעל גוון עור בהיר - ויש לך תפקיד על המסך הגדול.

     

    העיר שנודעה בשם בומביי, והיום קוראים לה מומביי, היא מרכז תעשיית הסרטים ההודיים, המכונה בוליווד. מי שחולם לנחות בהוליווד האמריקנית ותוך חודש להיות כוכב קולנוע, עדיף שינסה תחילה את האופציה ההודית.

     

    רובע התיירים של מומביי, קולבה, נמצא על שפת האוקיינוס, סמוך לשער הודו המפורסם ולטאג' מהאל הנודע לא פחות. זהו למעשה שוק השחקנים הזרים. בשעות אחר הצהרים והערב מטיילים כאן המוני תיירים בין דוכני בגדים צבעוניים, תיקים, צעיפים ומזכרות, אוכלים במסעדות ונושמים את ריח הים העולה מקצה הרובע. ולכאן מגיעים ציידי הניצבים.

     

    סרט רץ

     

    רותם ומירי, בעלות ניסיון קולנועי בהודו, הבהירו שאין צורך בשום יוזמה. "הם כבר ימצאו אותך", הבטיחו, "אבל אם זה ממש חשוב לך יש לנו כתובת של סוכנת שחקנים". רותם ומירי שיחקו תמורת 500 רופי (50 שקל) ליום צילומים בפרסומת לאורז בסמתי.

     

    קיבלתי את כתובתה של אנאבל, הסוכנת, וכתבתי לה אי-מייל נרגש. סיפרתי שאני מגיעה למומביי ומאוד מעוניינת להשתתף בסרט. היא ענתה שברגע שאגיע, אתקשר.  

     

    נחתתי בעיר הענקית, הצלחתי להשיג חדר מעופש ויקר ברובע קולבה,

     ירדתי לרחוב והתקשרתי. אנאבל הודיעה לי, כדרכם של סוכני שחקנים: "אתקשר אליך בימים הקרובים. הבנתי שחלומותי להיות שחקנית הולכים ומתרחקים".

     

    אבל לא התייאשתי. אביה, אחייניתי, הצטרפה אלי לשיטוט ברחובות קולבה. יצאנו לציד, כשאנחנו מסמנות את עצמנו כטרף של מגלי הכשרונות ההודים. במשך היום נהנינו מהאווירה המיוחדת, ובערב, כשהלכנו לישון בחדרנו העלוב, ציינו לעצמנו שאף אחד עוד לא פנה אלינו כדי שנשחק בסרט.  

     

    אבל בסוף זה בא. בין דוכן המזכרות לערימת המציאות, שמעתי מישהו לוחש על אוזני השמאלית: "רוצה סרט?". למודת היטפלויות מצד קבצנים ותגרנים, ניערתי את הלוחש מעלי והחזרתי לו ב"לא" אוטומטי. טוב שאביה שמעה יותר טוב וענתה לו: "כן, בטח. מה נצטרך לעשות?". "לרקוד", היתה תשובתו.

     

    "וכמה תשלמו לנו?" - חקרנו. 1,000 רופי היה הסכום שהבטיח סוכננו. ידעתי שזה השכר המרבי שניתן לקבל עבור יום צילומים, אז לא התמקחתי.

     

    אל תשבור את לבי

     

    קבענו עם הבחור, נאזיר שמו, להיפגש למחרת בצהריים בקוזוויי רואד, הרחוב הראשי של קולבה, אבל הוא איחר להגיע למפגש. כשבא, התברר שעדיין לא הספיק לגייס מספיק בנות לסצנה המצולמת וחיכינו לו עד שאסף עוד כמה תיירות-ניצבות.

     

    כשחזר עם המונית שאמורה היתה לקחת אותנו לאתר הצילומים, פנה אלי ואמר: "אותך לא אוכל להעסיק בסרט הזה, צריך בחורות צעירות שירקדו בביקיני, אבל את הצעירה (אביה) אפשר". אביה אמרה שבלעדי היא לא הולכת, וכך הצטרפתי למונית שלקחה אותנו לאתר הצילומים על שפת הים.

     

    במקום חיכו כבר עשר נערות, בלונדיניות וברונטיות, כולן צעירות, חטובות, בעלות עור לבן. האחראי על ההפקה הביא להן שקית ניילון ובה בגדי ים מינימליים וביקש מהן להתלבש לצילומים. כיאה לשחקניות חשובות, הבנות הלכו להתלבש בתוך הקרוואן של צוות ההפקה. אלו שלא היה להן מקום שם עשו את זה מאחורי הקרוואן.

     

    השחקניות ההודיות זכו באותו זמן לאיפור רציני ומדוקדק. את הזרות,

     מאוסטרליה, ניו זילנד, אנגליה, דנמרק ושלוש מישראל, אף אחד לא חשב לאפר. התברר שיש ביניהן כמה ותיקות בעניין, שמשחקות בסרט הזה כבר כמה ימים. הן סיפרו לנו שהסרט נקרא "אל תשבור את לבי" ׁ(Don't Break My Heart) ושהסצנה שבה הן צריכות לשחק היא מסיבת חוף. הן נדרשות לרקוד בביקיני, להחזיק כוסות משקה ביד, לעשן ולהיראות מופקרות.

     

    עלילת הסרט מספרת על בחורה מקומית שמידרדרת לסמים בעקבות ידידותה עם בחורות מערביות. הנושא לא הפריע לנו, קצב העבודה ועוד איך. את שעות אחר הצהרים העברנו בהליכה על שפת הים, כשאנו מתבוננות בפועלי הבמה המקימים את התפאורה. ארוחת צהריים לא קיבלנו, כך שנאלצנו לחטוף חביתה עם שתי פרוסות לחם בדוכן מזון מהיר.

     

    גם הערב כבר הגיע ועדיין שום דבר לא התרחש. חלק מהבחורות היו צריכות לטוס בלילה והובטח להן שעד 8 בערב, מקסימום 10, הכי הרבה בחצות - הן משוחררות. בטח. 

     

     

    ליל צילומים מפרך

     

    רק אחרי השקיעה החלו הדברים לזוז. בהתחלה צילמו סצנה בתוך אוטובוס, שבה השתתפתי גם אני וזכיתי ל-15 שניות התהילה שלי. ישבנו כולנו בתוך האוטובוס, עם חבורת הרקדניות והשחקנית הראשית. ביקשו ממני להעמיד פנים של אדם סחוט, וזה לא היה קשה. וזהו. אפילו רופי אחד לא קיבלתי על המשחק הנפלא שהפגנתי.

     

    אחרי האוטובוס היתה שוב הפסקה ארוכה, עד שנקראנו אל המקום שבו העמידו כל היום את התפאורה. הגענו לסוכת דקלים מקושטת במנורות צבעוניות מהבהבות ובתוכה שולחנות וספסלי במבוק. באחת מפינותיה הוקם בר מבמבוק, מה שרמז שתיכף הולכים לצלם כאן מסיבה. 

     

    השחקנית הראשית בסרט, אישה דיאול, שיחקה אותה עם כל המניירות של סטארית הוליוודית. מאוחר יותר התברר שהיא באמת מפורסמת מאוד בהודו. הבנות הלבנות התבקשו לעמוד על השולחנות והספסלים ולהתחיל להתנועע. הן אחזו ביד אחת כוס משקה וביד השנייה סיגריה והיו אמורות להיראות מסוממות. שוב ושוב צעק הבמאי קאט ואקשן, בליווי שריקה נוראית ברמקולים, ושוב ושוב הופעלו מערכות הקול באותה מוסיקת ריקודים צורמת.

     

    הצוות ההודי לא מיהר לשום מקום, בניגוד לכמה מהכוכבות הזרות, וכך נמשכו הצילומים עד ארבע לפנות בוקר. בסוף שולמו המשכורות - בין 500 ל-1,000 רופי לכל אחת מהשחקניות, שזה לא מעט בהודו אבל בארץ זה בקושי מספיק למונית הביתה.

     

    אז כך הסתכמה לה הקריירה הקצרה שלנו בקולנוע ההודי: 15 שעות בחוף הים, רובן בהמתנה להודים, ודי מעט באור הזרקורים. לא קיבלנו אוכל, פרט לארוחת ערב הודית מסורתית - אורז, עיסת עדשים, תבשיל ירקות, יוגורט, סלט וצ'פטי, הלחם ההודי. הכל היה כל כך חריף שאי אפשר היה לאכול יותר מביס.

     

    בקיצור, שחקנית בוליוודית כבר לא אהיה, אבל אי-אפשר להתעלם מהחוויה. אני ממליצה לכל מי שנקלע במקרה למומביי להסתובב ברובע קולבה, ליד שער הודו, או ברחוב הראשי בין דוכני הבגדים, ולחכות שנאזיר, אמג'ד, טיירון או אנאבל יבואו וילחשו על אוזנו משהו על סרט שמצלמים מחר בבוקר.

     

    ואם אף אחד לא בא ללחוש, אז אפשר לשאול את פקידי הקבלה במלון שלכם, או במלון השכן. הם תמיד יודעים על סוכן שמחפש תיירים מערביים לסרט שמצלמים עכשיו.

     

    הנה, לכל מקרה, כמה כתובות ומספרי טלפון: 

     

    אנאבל וטיירון. טלפון: 28654005. נייד: 98 2012 2759. tyron_anna4@yahoo.com.

     

    אמג'ד. טלפון: 23470063 ,23460034. נייד: 98 6923 8555. bollystars@hotmail.com.

     

    נאזיר. נייד: 98 1902 5170. nash-hussain07@yahoo.com.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שקט מצלמים. הצוות ההודי לא ממהרים לשום מקום
    צילום: פנינה מרקו
    ארוחת ניצבים. הרחק מאור הזרקורים
    צילום: פנינה מרקו
    מומלצים