מוזיקה, זה כל הסיפור

ביוגרפיות קולנועיות הן בדרך כלל עניין משמים למדי, וכך גם סרטים על מוזיקה. ביוגרפיה של מוזיקאי לפיכך היא בעלת פוטנציאל להפוך לביצה טובענית במיוחד. רק לפני חודשים אחדים זכינו לראות דוגמה שכזו ב"לילה ויום", סרט כושל על חייו של קול פורטר. למרבה השמחה, "ריי", המתעד את חייו של ריי צ'ארלס ועולה בסוף השבוע על המסכים, מצליח להתחמק מרוב המהמורות ולנפק מסמך מרגש, סוחף ואותנטי.

עד כמה שזה עצוב, אי אפשר להתעלם מכך שהסרט יוצא בעיתוי מדהים - חודשים אחדים לאחר מותו של צ'ארלס בגיל 73. מותו של צ'ארלס החייה מחדש את ההתעניינות ביצירתו של הזמר הגדול, זירז הוצאת אלבום דואטים חדש ואוסף הקלטות ישנות והזכיר לכולם עד כמה הוא היה משמעותי בעיצוב פניה הנוכחיים של המוזיקה הפופולרית.

איך כוכב נולד

איכותו של הסרט נובעת בראש ובראשונה מהבחירה של יוצריו - הבמאי והתסריטאי טיילור הקפורד, שמבצע פה סוג של קאמבק, מאחר שרוב עבודתו המעניינת היתה אי שם בתחילת האייטיז עם "קצין וג'נטלמן", "לילות לבנים" ו"נגד כל הסיכויים" והתסריטאי השותף גיימס וויט - להתמקד במוזיקה של צ'ארלס ובנקודות המפגש בינה לבין החיים הפרטיים שלו והחברה האמריקנית. הסרט מצליח לשחזר את תהליך היצירה של השירים ומעניק לצופה הזדמנות להרגיש כזבוב על הקיר ולראות איך שיר נולד, כשהעלילה מתמקדת, ובצדק, בתקופה המשמעותית ביותר בחייו של צ'ארלס מבחינה מוזיקלית - החל מאמצע שנות החמישים ועד לאמצע שנות השישים.

ריי צ'ארלס

צ'ארלס גדל כילד עני בדרום המרוחק, ולמרות שהתעוור השכיל לנהל אורח חיים עצמאי ולפתח כישרון נגינה מרשים. בגיל צעיר הוא עבר למערב ושם החל לזרוח כוכבו. הוא ניהל בחייו שורת מאבקים במקביל - והסרט נוגע בכולם. המאבק להתקבל כאדם נורמלי בחברה שמתייגת את העיוור כנכה, המאבק להתקבל בחברה הלבנה והגזענית כאדם שווה זכויות, המאבק בזכרונות הקשים מילדותו ובעיקר ברגשי האשם על שלא השכיל להציל את אחיו הצעיר מטביעה והמאבק בהתמכרות רבת השנים להירואין. אבל המאבק המעניין מכולם היה זה שהתרחש בנפשו של צ'ארלס לאורך השנים בין שני הכוחות שקרעו את נפשו המוזיקלית - האחד משך אותו לכיוון האמנותי, הייצרי ופורץ הדרך, והשני לצד המסחרי, הפופולרי והמקובל.

צ'ארלס החל את דרכו המוזיקלית כחקיין מוצלח, בעיקר של נט קינג קול. היתה זו יד המקרה והאוזן המוזיקלית שהפגישה בינו לבין בעלי חברת התקליטים "אטלנטיק", שדרשו ממנו למצוא את "הקול הייחודי שלו". לראשונה נאלץ צ'ארלס לצלול פנימה אל נפשו המיוסרת ולדלות ממנה את החומרים האפלים. התוצאה היתה יצירת הסינתיזה בין הגוספל לרית'ם אנד בלוז - שהולידה שורת שירים מצויינים כמו What'd I Say שנבחר באחרונה למקום ה-10 ברשימת שירי הרוק הגדולים של כל הזמנים ב"רולינג סטון", או I Got A Woman.

צ'ארלס של אותם השנים היה פראי, משולח רסן וגאוני. הסרט מיטיב לתאר את המחיר הכבד שהניסיון הזה גבה ממנו ומסביבתו. תלותו בסמים גברה, השתן עלה לו לראש, סיבובי ההופעות הארוכים ברחבי אמריקה הרחיקו אותו ממשפחתו וקירבו אותו לזרועות נשים זרות וגורמים מפוקפקים. החברה השחורה התקשתה לקבל את הערבוב של התכנים המיניים במוזיקה הדתית, ואילו החברה הלבנה, שאהבה את שיריו, לא מיהרה לקבל אותו כאדם.

התוצאה היתה החלטתו של צ'ארלס, למרות ההצלחה, לנטוש את חברת התקליטים העצמאית והקטנה יחסית באותם שנים שבעליה גידלו אותו, ולעבור לחברת ABC הגדולה תמורת סכומים גדולים וחופש אמנותי. האגדה מספרת שמוזיקאים נהגו למכור את נפשם לשטן תמורת הכישרון. צ'ארלס, במקרה הזה, בחר למכור את הכישרון, ולקבל את נפשו בחזרה (והרבה מאוד מזומנים).

הראשון בבידור

באחד הרגעים החזקים בסרט נראים חבריו של צ'ארלס ללהקה מתבוננים בו כשהוא מקליט את אחד השירים המזוהים איתו ביותר "ג'ורג'יה", בעבור בעלי הבית החדשים שלו. "חשבתי שהם לא יכריחו אותו לשנות סגנון", אומרת אחת מהם וחברה משיב לה: "הם לא. זה היה רעיון שלו".

בשנים הראשונות שלו ב-ABC צ'ארלס עדיין היה בשיא כושרו - והנפיק שירי מיינסטרים משובחים כמו Unchain My Heart או Hit the Road Jack, אבל בחלוף השנים הוא הלך והתמסחר, כשבמקביל הקהל אימץ אותו לליבו - מה שהוביל אותו לקריירה עשירה, מכירות של מיליוני עותקים, זכיות בגראמי, וסיבובי הופעות מצליחים, אבל שירים גדולים באמת הוא לא כתב או ביצע מאז 1965. 

שורת המאבקים של צ'ארלס הסתיימה בניצחונו. הוא התקבל בחברה, הוא ניצח את המגבלות, התנקה מהירואין ועשה מיליונים - רק על המוזיקה האמיתית, על הנשמה, הוא ויתר - מתוך בחירה. בשורה אחת מסכם הסרט את ההכרעה, כשצ'ארלס בוחר להציג את עצמו כ"Entertainer", כבדרן, כמי שתפקידו בראש ובראשונה הוא לענג את הקהל שלו. "אני מנגן מה שהקהל רוצה לשמוע", הוא אומר בתחילת הסרט למנהליו ב"אטלנטיק" כשאלה שמבקשים ממנו להיות מקורי, ובסופו של דבר, זה מה שהוא בחר לעשות. צ'ארלס פרץ את הדרך בה נסעו אחריו סליי סטון, סטיבי וונדר, ג'יימס בראון ואחרים, אבל בחר שלא לנסוע בה בעצמו.

הסרט מציג את דמותו המורכבת של צ'ארלס על כל גווניה. למרות שהזמר עצמו היה מעורב בתהליך כתיבת התסריט, הפרקים הקשים בחייו לא צונזרו, אם כי חלקם מוצגים באופן בעייתי במקצת. הסרט מדגיש שוב ושוב את ילדותו הקשה של צ'ארלס כגורם להתנהגותו המורכבת כלפי סביבתו - ומתעלם מהעובדה הפשוטה שצ'ארלס היה במידה רבה, כמו גאונים אחרים, אדם אגוצנטרי להחריד שהתעניין בעיקר בעצמו. גם היחס המתואר בינו לבין מאבק השחורים בעייתי. צ'ארלס אמנם נכנס להיסטוריה כשסירב בהחלטה של רגע להופיע בפני קהל שבו הופרדו השחורים והלבנים בג'ורג'יה, אבל הוא מעולם לא זיהה את עצמו עם המאבק בגזענות - ואף זכה לביקורת קשה מצד מנהיגים פוליטיים שראו בו מעין "זמר שעשועים" לאליטות הלבנות - בעיקר ככל שהלך והתרחק משורשיה של המוזיקה השחורה.

אבל מלבד אי הדיוקים הללו, והגזמה קלה באורכו של הסרט (כשעתיים וחצי), הרי שמדובר באחת החוויות הקולנועיות היותר חזקות שנראו על המסכים בתקופה האחרונה - בעיקר לאוהבי המוזיקה של צ'ארלס, אבל לא רק. זאת בעיקר בזכות הופעתו הממגנטת של ג'יימי פוקס בתפקיד הראשי, עליה כבר זכה ב"גלובוס הזהב", ומי יודע, אולי אפילו האוסקר ינחת בחיקו. בתחילה נדמה שפוקס התחבר בעיקר למימיקה הייחודית של צ'ארלס, אבל ככל שנוקפות הדקות מתברר שהוא הצליח ללכוד את העומק הרגשי הסבוך הטמון בביוגרפיה ובמוזיקה שלו, ולתת לה ביטוי עז ומרשים. צוות השחקנים שלצידו, וכך גם הבמאי, עושים את עבודתם נאמנה ומשאירים לפוקס את הבמה, והוא עולה עליה, וכמו צ'ארלס בימיו הגדולים, מראה לנו מהי גאונות.