"אני עטיתי רימל, הנגב עטה ירוק"
"הדבר היחיד שאני יודעת על הדרום הוא שהוא בדרום". יעל גרטי מתמודדת עם עברה האפל, ויוצאת ליום טיול ספונטני בנגב - מזריחה ועד שקיעה, ממכתש רמון ועד שדה בוקר
כשהייתי בת 15 יצאתי בפעם האחרונה לטיול מטעם תנועת הנוער, לנגב. היה לנו אז מדריך שמנמן ומעצבן ששמו היה, כמדומני, אריק. זה לא סתם שאני לא מצליחה להזכר בשמו. שנים עברו עליי בנסיונות להדחיק את אותו יום. באותו בוקר התחצפתי למדריך וזה קירקע אותי למחנה ליום שלם. אני זוכרת את עצמי עומדת על הר בנגב, המומה, דמעה בקצה עיני. את תחושת העלבון טמנתי בחיקו של ניסים, נהג הטיולית, עמו נותרתי בשממת המחנה. בילינו יחדיו כל אותו היום. ניסים לימד אותי לחתוך עגבניה ובצל קטן-קטן ואני עזרתי לו לנקות את הטיולית. עד סוף היום כבר היינו חברים טובים, מה שלא עזר למחות את תחושת העלבון. מאז לא חזרתי לנגב.
החלטתי לעשות קאמבק. בחרתי בעיתוי זהה לעיתוי של אותו טיול נואל: חורף. קר. אני עטיתי רימל, והוא, הנגב, עטה ירוק.
קבעתי עם ליאור. "לאן ניסע?", הוא שואל. "אל תדאג, אני אכין תכנית". משום מה הוא סומך עליי, אבל האמת היא שאני נהנית יותר מטיולים ספונטניים מאשר מפריסת מפות ומתיחת קווים דמיוניים בין עין שרב וקניון עדה (יש דבר כזה וזה לא מרכז קניות). לא תכננתי כלום. מתי בעצם יכולתי לתכנן? מרגע הקביעה ועד היציאה לדרך חלפו ארבע שעות בלבד, ובשתיים מהן עסקתי באפיית עוגיות. שיהיה.
ליאור מחליט שצריך להגיע לשם לזריחה. השעה שלוש שלושים ושבע. אני מצויידת בנעלי ספורט, מצלמה ופלפלים אדומים. "נספיק להגיע בזמן?", הוא שואל במתח. "לא לדאוג", אני מרגיעה בטון של מ"כ בגבעתי. אחרי קילומטר אני נזכרת ששכחתי את ספר המפות. "רגע של וידוי", אני אומרת לליאור, "הדבר היחיד שאני יודעת על הדרום הוא שהוא בדרום".
לא ידידותיים לסביבה
בדרך לבאר שבע פינק פלויד מתמזגים לנו נהדר עם הגשם. אני ממלמלת לעצמי: "את הרפתקנית שזה משהו. את הרפתקנית מטורפת". בדרך מבאר שבע עד מצפה רמון אני ממלמלת לעצמי: "אני לא מאמינה שויקי קנפו הלכה את כל זה ברגל". אנחנו מגיעים למצפה רמון בדיוק לזריחה. מתיישבים על שפת המכתש, מאחורי מרכז המבקרים. ערפל כבד. אי אפשר לראות כמעט כלום ואין מה לצלם. הקור מקפיא עצמות, מה שלא מונע מגברת במעיל ורוד המתארחת בפונדק רמון להצטרף אלינו ולשתף אותנו בעולמה הקסום. האזניים שלנו קפאו, ואנחנו חוזרים לרכב להפשרה מהירה.
משם אנחנו מדרימים מעט למצפור נוסף בתחומי מצפה רמון. אנחנו מתבודדים על שפת המכתש. שקט ונחמד. אופס! הנה הגיעה הגברת עם המעיל הורוד. אנחנו מתים לקפה.
בפונדק רמון הצוות לבבי מאוד ואפשר לקבל קפה בלובי, אבל כרגע מגישים ארוחת בוקר אז זה טיפה מסורבל. "קפנטו", הקפה המקומי היחיד, נפתח רק בעשר. אנחנו נוסעים בכיוון חוות האלפקות ומגלים בדרך מקום מבודד, מוקף גדר, בשם "חץ בשקט". אולי יש פה קפה, אני מתפללת בלבי. יש קפה, מהזן הכי פשוט (דמיינתם? דמיינו עוד יותר פשוט), ובחורצ'יק חיובי בשם דרור, שהוא הבעלים של המקום, ומסתובב עם כובע צמר חמוד שמזכיר לי את נדי פעמוני. הוא גר פה כבר ארבע שנים אבל רק בסוכות פתח את המקום. תמורת 80 שקל ללילה תקבלו פה מקום לינה, מקלחת מהודרת עם מים חמים, שרותים, קפה ותה, שימוש חופשי במטבח והרבה שקט. "המקום ידידותי לסביבה", מספר לי דרור, "מי המקלחת מוזרמים לגינה, הסבונים במקלחת טבעיים, האוהלים עשויים מחומרים שמשתלבים בסביבה, ויש הקפדה על שקט כערך עליון".
משם אנחנו ממשיכים לחוות האלפקות. בכביש הגישה לחווה מוצב שלט חמוד האומר: "תן למחשבות לרוץ לכל הכיוונים", וכמה מטרים אחריו עוד שלט: "זהירות, מחשבות רצות על הכביש". יש שם 600 אלפקות ולמות שהגיעו הישר מהרי האנדים, אבל זה לא ממש מרשים את ליאור, שאומר שהוא כבר פגש מספיק אלפקות בחייו. אני נזכרת בחברה שאלפקה ירקה לה באוזן כשביקרה שם, ומחליטה להתחמם בדרכים אחרות.
חלפנו על פני "סוכה במדבר", עוד מקום לינה מבודד ואקולוגי, ועצרנו ליד מצפה הכוכבים ע"ש וייז של אוניברסיטת תל אביב. האמת? לא ידעתי שיש פה מצפה כוכבים, אבל אולי זה גם בגלל שהוא סגור למבקרים, להוציא את יום העצמאות ואירועים אסטרונומיים חגיגיים כמו גשם מטאוריטים. משם אנחנו הולכים מעט ברגל, עד לשפת המכתש.
עכשיו אנחנו באמת לבד. הגברת עם המעיל
הורוד כבר לא בעקבותינו. שקט מופתי. הראות כבר טובה יותר, אנחנו מתבוננים במכתש, על צבעיו, שלוותו. רוח נעימה מלטפת אותנו, אני עושה מדיטציה, ליאור מנסה לצלם ציפורים. שקט.
אנחנו ממשיכים לטיילת הפסלים, נוסעים עד סופה ומגלים עניין רב יותר באתר בנייה של אגן חימצון. מרתק.
ויברציות של מטיילת
התחנה הבאה היא נחל חווארים. יש פה חניון ומסלול מסומן באורך 3 ק"מ. אם רוצים ללכת עד עין עבדת - אורך המסלול הוא 7 ק"מ. אני מקבלת ויברציות של מטיילת מקצועית ומתחילה לקפץ במסלול כמו שמו"צניקית נלהבת. בהמשך יתברר שאני פדלאה.
נחל חווארים, המתחבר לנחל צין בהמשך, נקרא כך על שום החומר, חוואר, סלע רך ובהיר המורכב מחרסית וקירטון. בתחילת המסלול מסתתר בור מים נבטי. הנחל יבש, להוציא מקווי מים קטנטנים פה ושם. אנחנו מתיישבים על גבעה עגולה ולא גבוהה במיוחד, מצלמים את הנוף הנהדר, תשלובת של צורות חומות, צהובות, לבנות, אדמדמות. עד סוף המסלול אנחנו מתענגים על חמוקי הרים צבעוניים, מעט צמחיה מדברית, שלווה, שקט. העליה בדרך חזרה היא כבר סיפור אחר. אני מתנשפת כמו מרמיטה מיואשת וליאור מקפץ על הגבעות כאילו אין מחר, נושא על גבו מצלמה כבדה פי ארבע משלי ומצטער שאין לו מצלמת וידאו כדי להנציח אותי בשיא הפאתטיות שלי.
עוד קצת צפונה אנחנו עוצרים במתחם הצריף של בן גוריון. ליאור קורא לו בחיבה בנג'י. הצריף כבר סגור, אבל אנחנו מציצים דרך הגדר ורואים מבנה אחד ירוק, מוקף עצים וצריפים ירוקים נוספים. כל האזור מטופח, ירוק להפליא, משופע בפינות מידע אודות בן גוריון ומורשתו.
פעם הצהרתי שאני קמה באמצע הלילה רק בשביל טיסות לחו"ל. אני כבר שכחתי מזה, אבל ליאור לא. בדרך הביתה, בעליות החדות בכבישים, הוא מסמן לי מתי להנמיך את גב המושב שלי עד הסוף. אני נשענת אחורה ומדמיינת שאני ממריאה. הרגשה מתוקה של נצחון מלווה אותי הביתה.
לפנייה לכתב/ת 
