הפרדוקס הפולני

אנשים והכלבים שלהם – דומים, כך נהוג לחשוב. אני לא יודע מי אמר את זה לראשונה, אולי קונרד לורנץ, אבל את אותו הדבר אפשר להגיד גם על זוגות נשואים, וגם על הורים וילדים. במשך השנים הדחקתי את העובדה שאני הופך להיות דומה להורים שלי, אבל זה נהיה יותר קשה מיום ליום.

אני מוצא את עצמי מתרגז על דברים שההורים שלי מתרגזים עליהם ושעד לפני כמה שנים לא הייתי שם לב אליהם. אלה עניינים חשובים בהחלט, שלא מטריד אותי שאני מתרגז בגללם. בדומה להורי, אני מתרגז בשאלת סידור חדרי הילדים. כמותם, אני מתרגז על הצפת הבית בחול בנעליים. שלא יובן לא נכון: אין לי שום בעיה עם גניבת חול (או בוץ – תלוי בעונה) בכמויות מסחריות מהגן, מגינת המשחקים או מחצר המתנ"ס, והבאתו הביתה בתוך הנעליים, אבל למה למלא בו את הסלון?

מילוי הנעליים היא שיטה מחוכמת למדי, שעל פניו לא נראית יעילה, אבל במהלך שנות הטרום-טרום חובה, טרום חובה וחובה, שמתחלפות לאיטן בעידנים של חוגי ג'ודו וציור, בהחלט מסוגלת לרושש את העיריה ולהוריד אותה מנכסיה. הורשת העיריה נראית לי מצווה גדולה, שכן, כידוע, זוגתי ואני הם היחידים בעיר שמשלמים ארנונה בלי הנחות ובלי פיגורים. אולי יש עוד משפחה אחת או שתיים, מקסימום שלוש, אבל חצי מהחול הזה שלנו ממילא.

אני שונא את זה, שכשבאים אליהם הביתה, ההורים שלי קוראים מיד "תכנסו ותסגרו את הדלת כדי ש... !!!" בקיץ זה "כדי שלא יברח המזגן!!!". בחורף זה "כדי שלא יכנס קור!!!" או "כדי שלא יצא החימום!!!", תלוי אם הם מסתכלים על חצי הכוס המלאה או הריקה. אני שונא את זה, ואני מוצא את עצמי מתעלל בילדים שלי, בילדי השכנים ובחברים של הילדים שלי (לא בהכרח אותה קבוצת חיתוך), שמנסים להדחק ולהכנס אלינו הביתה דרך רווח צר שהם פורצים להם בין הדלת למשקוף. אבל כשאני זה שצועק, זה לא מפריע לי. למה? כי אני זה שמשלם את חשבון החשמל בבית הזה, לא?!

מה שבאמת מפריע לי, ובזה אני דומה לאמא שלי, הוא שאוכלים לי מהסירים. יותר נכון, חשבתי שזה מה שמפריע לי, אבל לא. "זה" ואני נמצאים כבר מעבר לזה. נכון שהורג אותי שאוכלים לי מהסירים, וזה ימשיך להציק לי. נכון שבכל פעם שאני אתפוס את "קטן" גורר את השרפרף לעבר הכירה, מטפס ומרים מכסי סירים, אני אאיים להפוך אותו לקציצת דג. זה נכון, אבל הסיבה האמיתית היא כבר יותר מזה. מה שמרגיז אותי, ומה שמפריע לי הוא שאוכלים את האוכל שאני מבשל.

פה קבור הכלב. נכנסתי למועדון של הדלאי למה, קונפוציוס והוקינג - הגעתי להארה. הארה פולנית אמנם, אבל הארה. גבירותי ורבותי, אני גיליתי את הפרדוקס הפולני, את המלכוד 22 של הדור השלישי. בהגדרתי, הפרדוקס הפולני אומר ככה: "אני לא אכין את זה יותר, כי אתם אוכלים את הכל!"

לא רק אצלנו יכריחו אותך לאכול, וילכו אחריך במשך שנים עם תיאורי אסונות ורעב ממקומות רחוקים בעולם. לא רק אצלנו יאיימו עליך עם מזלג טעון ש"אם לא תאכל, יבוא שוטר ויקח אותך", ולא רק אצלנו יכול להיות מצב שבו, כשכולם שבעים, אמא מודאגת. לעומת זאת, רק אצלנו חייבים לאכול הכל מצד אחד, אבל דיר בלאק – אסור מצד שני, שהרי אם אוכלים הכל, לא יישאר. רק אצלנו, אמא שלי לא תכין יותר מנה אהובה – מקרעפלאך ועד קרוקטים – כי כל פעם שמישהו עובר ליד הסיר הוא מנשנש, ובסוף לא נשאר. רק אצלנו, הפולנים, תחטפו עונש אם תאכלו או לא תאכלו.

אסור לאכול לפני הזמן, זה נכון, אסור לאכול אחרי הזמן, זה גם נכון (תורת היחסות המקוצרת אומרת ש"אחרי הזמן" של ארוחה אחת הוא "לפני הזמן" של ארוחה אחרת), כי לא ישאר לכם מקום, ולא תאכלו את כל האוכל. אבל, לא יתכן מצב שבו, בסיום הארוחה, יהיה מישהו מבני הבית במצב שמאפשר לו לדבר אחרי הבליסה. כמובן שגם לא יתכן מצב שבו לא ישאר אוכל על השולחן. שהרי אם, חס וחלילה, יכנס השכן ויראה שלא נשאר כלום, הוא יחשוב שלא היה מספיק. מצד שני, אם ישאר, הוא יחשוב שהאוכל לא בושל כהלכה, ויגיד ש"אמא שלכם לא יודעת לבשל". הסתירה הזאת היא סתירה איומה, פרדוקסלית, ובלתי ניתנת לפתרון.

אני יודע שחלק מכם יאמרו שהכל עניין של תדמית. תוצאה של שנים על גבי שנים של "מה יגידו השכנים?". אבל זה לא ככה. יותר נכון, זה בדיוק ככה - זה ככה ולא ככה, כי ככה זה עם פרדוקסים. אנחנו רוצים לאכול, אבל כתוב שחייבים להשאיר. אנחנו מצווים להשאיר אוכל, אבל אם נשאר ממנו, לא חבל? הפרדוקסים הגדולים הם לכאורה אלה של זנון, קווין או ראסל, אבל תאמינו לי, אלה קטנים עלינו. אנחנו פולנים.

אם נשארו לכם עדיין פירות יבשים מט"ו בשבט, הנה מתכון בו תוכלו לנצל לפחות את חלקם. במקור, יש בו רק שזיפים מיובשים (פלומען), אבל כאן הוספתי גם משמש מיובש, מעט אגוזי מלך וג'ינג'ר

150 גרם שזיפים מיובשים

150 משמש מיובש

1/3 כוס אגוזי מלך קלופים, חצויים

5 – 6 תפוחי אדמה אדומים, בינוניים, קלופים וחתוכים לקוביות גדולות

1/3- 1/2 כפית מלח

מעט פלפל שחור גרוס

קוביה פרוסה של ג'ינג'ר ממותק או מעט ג'ינג'ר טרי, מגורר

4 כפות דבש

1 כוס מרק עוף צח

מים

אופן ההכנה:

1. משרים את הפירות היבשים והאגוזים במים במשך כשעתיים או יותר, ומסננים. אם אתם רוצים לקצר את התהליך, צקו עליהם מעט מים רותחים והשרו כך, עד שיצברו נוזלים ויתרככו.
2. מסדרים את כל המרכיבים בסיר, מתבלים, ויוצקים עליהם את מרק העוף. משלימים במים עד כדי כיסוי שני שליש מהגובה.
3. מכסים, ומבשלים על אש נמוכה, עד שהמים יתאדו ותפוחי האדמה יתרככו. אם תפוחי האדמה לא התרככו ויש צורך להוסיף מים בזמן הבישול – הוסיפו.