ביקורת מסעדה: טרייבקה, לא כמו במנהטן

לבעלי מסעדות, מועדונים וברים עבריים יש נטייה מעצבנת לבזוז שמות של מוסדות קולינריים ומוסדות בליינות בינלאומיים. זה פרובינציאלי ומגוחך לשבת בלבנט ולהתהדר בנוצות של אחרים. למרבה הצער, הקטע הזה רק מתעצם לאחרונה, מ"מסה" ועד "בודהה בר". בכלל, אני מתפלא מלועזיות היתר שמשתלטת עלינו – הרי השפה העברית והמקורות מציעים שפע של שמות נפלאים אפילו למקדשי זלילה.

גם חברי המבריק ירוני סובר כמוני, שפתטי להיתלות ככה באילנות גבוהים. "יש לי כלל: ברגע שאני נתקל בשם פרובינציאלי שנחמס ממקום טרנדי בניכר, אני יודע שיש סיכוי גדול שהאוכל יהיה בינוני ומטה", הוא פסק כשנתקלנו בשלט "טרייבקה" בעודנו משוטטים ברחוב הסדנאות בהרצליה פיתוח, מתחם קולינרי מתהווה (היא ניצבת בין "אודיאון" לבין מזללות בורקס ודוכן נקניקיות).

כזכור, טרייבקה היא מסעדתו של רוברט דה-נירו (וגם השם של חברת ההפקות והפסטיבל שייסד), הקרויה על שם הרובע במנהטן שבו היא שוכנת. דה-נירו הוא אחד האחראים לפיתוחה של טרייבקה – שהיתה שכונה מוזנחת (המשולש שמתחת לרחוב קאנאל) של מחסנים נושנים ולופטים רחבי ידיים – ולהפיכתה למקום אופנתי, יוקרתי ורוחש. הוא אף קיבל מדליה מיוחדת מעיריית ניו-יורק על תרומתו. ומה שטוב לדה-נירו, כנראה טוב גם לנו, שמדמים עצמנו לניו-יורקים.

ולמרות כלל הברזל של ירוני, החלטנו לוותר עליו הפעם ולפסוע פנימה. לקח לנו זמן לעלעל בתפריט – עשינו זאת רק אחרי שהתאוששנו מהעיצוב המגובב והדיסהרמוני, הגורם כאב ראש. המעצב חשק אמנם ליצור אווירה ביתית, אבל הוא כנראה קרא יותר מדי תיאוריות פוסט-פוסט-מודרניסטיות: הוא שילב רטרו עם אווירה תעשייתית, וליקט וערבב רהיטים משוק הפשפשים, מנורות צבעוניות, עציצים, קיר בטון, בר מעוטר בנחושת רקועה, אריחים מעוטרים וכל מיני חפצים תלויים. חלל המיש-מש הזה, הכולל גם גומחות חמימות אחדות, היה מאוכלס באנשי היי-טק מדושני עונג לעת התאוששות הבועה, בצפונבוניות, בחתיכים מצודדים ובפמליה של הדוגמנית לודה שחגגה יום-הולדת.

טרייבקה מוגדרת כטאפאס-בר, אבל העיסקית לא מפטפטת בספרדית, אלא הולכת לכיוון הבריאותי המבורך. אם חשקה נפשכם בטאפאסים, תיאלצו להמתין עד הערב. בצהריים יש שש עסקיות קומפקטיות, נדיבות, בריאותיות ולא יקרות, ודגמנו את רובן.

בארוחת סינטה (48 שקל) תקבלו מרק, שתייה קלה ומנת סינטה, המלווה בצ'יפס או בבטטה אפויה. חקרנו שני מרקים. זה של האפונה היה מימי, לא סמיך כנדרש, תפל ופושר. מרק הבטטה היה מוצלח יותר, והזכיר לירוני את הגרבר של ילדותו. 250 הגרמים של הסינטה התחלקו לשני נתחים נכבדים. הם היו ראויים ונעשו בצורה הנדרשת – מדיום לכיוון הרייר – ורק דבר אחד העיב על ההנאה: יותר מדי פלפל. ירוני, אשף האלתורים, הציע להרחיק בעזרת פרוסת לחם את הגרגרים שורפי החך, וכך עשינו. זה הציל במקצת את המצב. הבטטות היו מצוינות – שחמחמות ונימוחות, וסלט עלי הרוקט היה רענן.

בארוחת שף סנדביץ' (38 שקל) תוכלו לבחור כריך אימתני משלל אופציות (מקורנביף ועד גבינת עזים) ובשלושה לחמים (איטלקי לבן, בצל, קמח מלא). כריך העוף בקארי היה סטנדרטי ויעיל, אבל לא מסעיר. זה עם הכבד הקצוץ היה בסדר, אבל חסרה בו נוכחות. אנחנו מעדיפים את הכבד בנוסח סבתנו – יותר דחוס ומוצק ופחות אווירי.

ארוחת לזניה (38 שקל) כוללת מרק מהמבחר היומי ולזניה צמחונית או בשרית. התעמקתי בבשרית, שתובלה בצנוברים ודגמנה לוק מסמורטט (גם כי הרעיפו עליה יותר מדי גבינה צהובה). למרות המראה הלא מעורר תיאבון, היא דווקא היתה טעימה למדי.

בארוחת סלט ובארוחה צמחונית (38 שקל כל אחת) תקבלו סלט בהכנה עצמאית: ניגשנו לבר ונתקלנו במגוון פירות, ירקות, גרעינים וזרעונים, רטבים (וינגרט תפוזים, אלף האיים, בלסמי דבש ועוד) וגם טונה, נתחי עוף, ביצה ופסטה, מהם הרכבנו את הסלט הפרטי. כמו שאני נוהג לומר בביקורות הקולנוע שלי: "מומלץ לחסידי הז'אנר". הסוגה הזאת לא מעוררת בי רטט, אבל בר הסלטים הוא גן עדן לאסירי דיאטה, למשוגעי בריאות ולחובבי צהריים קלילים ולא מעיקים.

אם טרייבקה יסכיתו להשגותי ויפנימו את ההערות לסדר, העיסקית שלהם יכולה להיות אופציה סימפטית, קלילה, לא מחייבת, עבור נתיני עמק הסיליקון המקומי (ולא רק מחזיקי התלושים) ולנקלעים למתחם. בינתיים, מנהטן זה לא.

• "טרייבקה קיצ'ן בר", הסדנאות 10, הרצליה, 9505130-09 מחיר העסקית: 38 שקל, 48 שקל. שעות: א'–ה' 18:00:12–00. חנייה: ברחובות ובמגרשי החנייה (בתשלום) הסמוכים. ציון: 7.5.