לא חבל על ג'ניפר?
"אלקטרה" בכיכובה של ג'ניפר גארנר המדהימה מנסה לצקת עומק לז'אנר סרטי הקומיקס, אבל התוצאה משעממת ודלוחה
מספיק. די. סטופ. פוס. יש לעצור את פס הייצור ההוליוודי בטרם הוא מנפק לנו עיבוד קומיקס נוסף מבלי לבחון את הליקויים החמורים שנתגלו במוצריו האחרונים, ובעיקר ב"אלקטרה" שמפיקיו ודאי משוכנעים שכשלונו הצורב בקופות נובע ממזימת ענק של ארגון הרשע, "היד", שלא היה מרוצה מהאופן בו הוצג על המסכים.
מתי לעזאזל סרט הקומיקס המהנה והמלהיב המיר את דתו והפך לפסיכודרמה בשלוש מערכות? לאן נעלמו הימים שבהם דאגותיו היחידות של גיבור-על, דוגמת סופרמן, היו שלום עולמי, לזכור ללבוש את התחתונים האדומים מעל הבגדים, האם התלתל עדיין יושב על המצח? וחשוב מכל - מדוע לואיס ליין עודנה מתעקשת ללבוש חזייה כשהיא יודעת שיש לי ראיית רנטגן?
באיזה שלב החליטו קברניטי הוליווד להעביר את כל גיבורי הקומיקס סדנאות פסיכולוגיות מפרכות
שנראות כמתכתבות עם משחק התפקידים שהנהיגה ד"ר זיווית אברמסון ב"קשר משפחתי"? כולם חוו ילדות טראומטית שהותירה בהם צלקות אדיפליות, כולם חזו בהוריהם נרצחים באכזריות למול עיניהם הדומעות וכולם מוותרים על זוגיות ונאלצים להסתפק בהגנה על חלשים תוך תקווה שזו אולי תוביל לנשיקה חמה ולוהטת מהישישה שהרגע הצילו.
לא מעט סרטים בשנים האחרונות, דוגמת "ספיידרמן" ו"אקס מן", השכילו להשתעשע עם חוקי הז'אנר כשהם עושים בהם שימוש, אך גם מביעים שמץ של אירוניה מפוכחת שכה נעדרת מן הסרטים העכשוויים דוגמת "אלקטרה".
"אלקטרה" מציג מקרה קשה במיוחד. לאחר שהיא (ג'ניפר גארנר מ"זהות בדויה") נרצחה בפינאלה הטרגית של "דרדוויל", גופתה נאספת על-ידי מאסטר מזדקן העונה לשם סטיק (טרנס סטמפ) המבקש להשיב אותה לחיים בטכניקה שמזכירה לא מעט את שיטת ה"ווקס און-ווקס אוף" של מיאגי מ"קרטה קיד". עם יקיצתה היא מצטרפת לסדנת אימונים מפרכת בה היא מגלה עודף מוטיבציה וצמא לאלימות, שמובילים עד מהרה לסילוקה מהתוכנית. ללא מאסטר, אלקטרה חשה כשה תועה ללא רועה ומשכירה את שירותיה - אין דרך אחרת להסתכל על זה - למקייב, סרסור, סליחה, קבלן רציחות, שנוהג לקנות לה פרחים ולהתעניין בחייה המיניים ללא הצלחה יתרה.
בין משימה למשימה פוקדים את גיבורתנו המסוקסת חזיונות מסוייטים מן העבר - אמה נרצחה לנגד עיניה ואביה דרש ממנה מצוינות בבריכת השחייה הביתית. אם לא די בכל אלה כדי לשרטט בפניכם קווים לאחת מדמויות הקומיקס הטרגיות ביותר, הרי שהיא סובלת גם מ-OCD (הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית).
מפגש גורלי
מה יעלה בגורלה של אלקטרה? האם לנצח היא תהלך בשדות הקטל בלבוש סאדו-מאזו, ללא אידאלים ומצפון או שמא מפגש גורלי ישנה את חייה ויוכיח לה כי נשמתה לא הושחתה וליבה נותר טהור כביום היוולדה?
התשובה ברורה, בטח בסרט שמבקש להתכתב עם יצירותיו של סופוקלס והמחקרים הפסיכואנליטיים של פרויד וממשיכיו. וכך, נמצא כאן הליך טיפולי שבו הפציינט, אלקטרה הנאה, פוגשת באב אלמן וילדה קטנה אמיצה ופוחזת (המזכירה לה מישהי), שמאלצים אותה להיחלץ להגנתם ואגב כך להתעמת עם שדיה הפנימיים ובכך לפצוח, אם להשתמש במילותיו של אהוד מנור, בילדותה השנייה.
אין כל רע בניסיון לייצר עומק בסרט קומיקס, אך מה לעשות שהבמאי, רוב באומן ("שלטון האש") והתסריטאים, זאק פן, סטו זיכרמן ורייבן מצנר, טוענים את יצירתם בכמות כה רבה של רבדים פסיכולוגיים ופילוסופים פשטניים, שהם שוכחים לרגע מהו הדלק האמיתי שמניע את מרבית סרטי הקומיקס - האקשן.
צ'כוב קבע כי האקדח של המערכה הראשונה יירה באחרונה, ואין סיבה לחשוב שהוא היה משמיע דברים אחרים לגבי שימוש בנינג'ות שחורות (אוי, כמה שהתגעגענו אליכן), אבל באומן ושות' לא קראו אותו כנראה. במקום להעמיד סצינת אקשן ראויה לשמה שבה גארנר המצודדת תיאבק בעשרות נינג'ות, הם מאפשרים לה להדליק את הגז ולשלוח את כולן בענן ירוק השמיימה. "בחורה נבונה", מסננת דמותו של הארכי-נבל לנוכח התעלול, אבל את הדברים האלה קשה לומר על יוצרי הסרט שכנראה אינם מודעים לעובדה שאם כל גיבורי הקומיקס היו בוחרים לעשות תמיד את הדבר הפרקטי והרציונלי ביותר, כל יצירה הייתה נמשכת בערך רבע שעה.
לזכותו של באומן יאמר שהוא מנסה לפצות על היעדרם של קטעי פעולה מלהיבים באמצעות צילומי תקריב חוזרים ונשנים של ישבנה, שפתיה הקמוצות ושיערה המתנופף ברוח (לעולם בהילוך איטי) של ג'ניפר גארנר המופלאה, אך מה לעשות שאפילו אלה לא יצליחו לעורר את הצופה, שכן הוא יודע שבדומה ליצירות האירוטיות המוקרנות בערוצי הסרטים הרגילים, גם באגף הזה הוא לא יזכה לראות אקשן אמיתי.
שתי הערות לסיום:
1. מלבד אקשן הסרט זקוק נואשות להומור שירכך מעט את הטון הנכלולי והקודר ודווקא הייתה להם נקודת פתיחה לא רעה בכלל. ככלות הכל מדובר בגיבורת העל הראשונה בקולנוע שסובלת מהפרעה אובבסיבית קומפולסיבית.
2. הצעת פשרה - הלבוש של גארנר ב"אלקטרה" בהופעת אורח בסדרה, "זהות בדויה".
