שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    קובה: איך זה עובד באמת
    הדרך היחידה לקצר תורים בקובה היא שוחד: כשיש סיכוי להרוויח דולר, פתאום כולם מכירים את כולם. מצבם האנוש של הרכבים הקובניים מתחרה רק במצב המחפיר של הכבישים, וטרמפיסטים נאלצים להאריך לעצמם את הדרך. פרק מ"יומה", ספרו של ירון אביטוב

    לא פעם טוענים כנגד הקובנים שהם עושים "נאדה", שום דבר ושום כלום. זה לא ממש מדויק. עובדה, הם עומדים בתור. בקובה זו משרה מלאה. עיסוק מייגע הגוזל זמן רב, כמעט מדי יום. לעיתים זהו גם העיסוק היחיד. צריך לעמוד בתור במאפייה בשביל להשיג לחם, צריך לעמוד בתור בבודגה בשביל להשיג אורז ושעועית, צריך לעמוד בתור לרופא, צריך לעמוד בתור לבית המרקחת (אם יש בכלל תרופות), צריך לעמוד בתור במשרדי הממשלה כדי להנפיק תעודות או כדי להשיג מסמך כלשהו, צריך לעמוד בתור כדי לקנות כרטיס אוטובוס וצריך לעמוד בתור לאוטובוס עצמו כדי לנסוע הלוך ושוב לבית הדודה בפרבר, נסיעה

    שברכב פרטי הייתה אורכת עשר דקות אבל בשיטה הקובנית היא נמשכת יום שלם. אחרי כן שבים הביתה מותשים לחלוטין, ועוד יום חלף-עבר.

     

    הדרך היחידה לקיצור תורים היא שוחד. "יש כרטיס ליד החלון?" שאלתי את מוכרת הכרטיסים באסטרו, חברת האוטובוסים הקובנית. המוכרת הציצה ברשימה, ואמרה: "לא, אין לי." גם אני הצצתי ברשימה, מבעד לזגוגית הסדוקה והמוכתמת החוצצת בינינו, ולמרות הסדקים והכתמים הצלחתי לראות שיש לה דווקא שפע מקומות פנויים ליד החלון. באותו יום סבלתי מבחילה והיה חשוב לי לשבת ליד החלון. רציתי לנשום אוויר צח במהלך הנסיעה הדחוסה באוטובוס המיושן. אבל המוכרת התעקשה: "אין מקום, רק ליד המעבר."

     

    היא לא ביקשה דבר, אבל ידעתי ששטר ירקרק, מגולגל יפה, שאיש לא יבחין בו מלבדי ומלבדה, שאחליק לכף ידה המיוזעת, ישנה את דעתה. פתאום יהיה לה מקום, פתאום היא תהיה נחמדה. אבל החלטתי שלא אתן. אם הרקבובית הזו פשטה גם לעניינים של כלום, כמו כרטיס ליד החלון, שתחפש לה יומה אחר שישלם. המוכרת המתינה קצת בציפייה לקבל את השטר - דולר היה מספיק במקרה הזה - ולבסוף הושיטה לי כרטיס נסיעה. זה היה מושב ליד המעבר.

     

    החזרתי לה את הכרטיס וביקשתי ממנה להחליפו. התור שמאחוריי התחיל לתסוס בקוצר-רוח. "היא רוצה שתיתן לה שוחד. כולם כאן רוצים שתיתן להם שוחד," ליחשש מישהו מאחורי גבי. "תשמע, אני מכיר אותה, היא שכנה שלי, אני יכול לדבר איתה בשבילך." הוא לא היה שכן שלה באמת אבל למי אכפת. בקובה, כשיש סיכוי להרוויח דולר, פתאום כולם מכירים את כולם וכולם

    שכנים של כולם. ידעתי שלאחד מהשניים, ללחשן מאחור או למוכרת מקדימה, אצטרך לבסוף לתת דולר אם ארצה במושב ליד החלון. מבין השניים, העדפתי לתת את הדולר דווקא לו. הוא לפחות היה נחמד.

     

    "אתה יודע איך זה כאן הבירוקרטיה, ממש נורא!" המשיך האיש מאחור לנסות לרכוש את אהדתי. "בשביל להחליף לך כרטיס היא צריכה את אישור הקומנדנטה בהוואנה."

     

    צחקתי מהבדיחה, וגרמתי בכך קורת-רוח ללחשן שמאחוריי, שהתקדם בינתיים וניצב לצידי, מאמין שגדלו סיכוייו לזכות בדולר. לפתע התערב מנהל הסניף. "על מה הוויכוח?" שאל.

     

    "היא אומרת שאין לה מקום ליד החלון, אבל לפי הרשימה יש לה מקום לחצי עיר ליד החלון," אמרתי.

     

    המנהל פקד על המוכרת לתת לו את הרשימה, והורה לי להתלוות אליו למשרד. כשהזמין אותי בנימוס לשבת, הייתי לרגע אופטימי. הוא עיין ברשימה, הגביה את ראשו באיטיות, ופתח ואמר בקול מרומז אך כזה החותר בעקביות אל המטרה: "אתה לא מבקר כאן בפעם הראשונה, אתה יודע איך זה כאן אצלנו..."

     

    בהחלט ידעתי. ועוד איך ידעתי. עובדי המדינה וקציני הביטחון מתקנאים בציידי הדולרים המשוטטים ברחובות, וגם הם מבקשים לעצמם נתח מהעוגה. שרשרת המזון מתחילה מקטן ומגיעה עד גדול, גדול מאוד. מוכרת הכרטיסים רוצה דולר בשביל לשריין לך את המושב שבו חשקת. שוטר המקוף רוצה ממך שוחד כדי לבטל את הדו"ח שרשם לך. ברחוב

    רוצה ממך מישהו דולר כדי "לשמור" לך על האוטו. תמורת שוחד יאריך קצין ההגירה את האשרה שלך ללא שאלות מיותרות גם אם פקעה. מדריך טיולים קובני יסדר למטייליו זונות תמורת תשר הגון. השוטר ישחרר את הזונה מהמעצר, ומפקדו ישחרר את בעל העסק שהסתבך, תמורת שוחד מתחת לשולחן. עובדי חברות התיירות יפתרו כל בעיה, וימצאו לך לפתע מושב גם בטיסה "מפוצצת" מאדם. הרופא ירשום לך כל מה שתרצה בתעודת המחלה. וכך הלאה. וכל זה הוא רק כסף קטן לעומת השוחד שנאלצים לשלם, ובסכומים גבוהים, אנשי עסקים מערביים, הרוצים לקבל אישור לפתוח עסקים בקובה, עסקים המשמנים, אחרי הכול, את גלגלי המהפכה.

     

    "לאיפה אתה?"

     

    כמו רבים אחרים, גם הבחורה שחיכתה לטרמפ לא הצליחה להשיג כרטיס לאוטובוס והחליטה לפצוח במסע דילוגים, שילוב של משאיות וטרמפים מזדמנים. בצידי הדרכים אפשר לראות טרמפיסטים המנופפים בשטרות כסף, בתקווה שמישהו יעצור להם לאחר שהרכב בו נסעו, נתקע. הם ייסעו לאן שהנהג נוסע, ולא בהכרח לאן שהם צריכים להגיע. לפעמים הם יחצו במיוחד את הכביש ויתפסו טרמפ בניגוד לכיוון הנסיעה המקורי. מי שיעצור טרמפ לקובני וישאל: "לאיפה?" יקבל כמעט תמיד את התשובה: "לאיפה אתה?"

     

    הבחורה שתפסה איתנו טרמפ בדייהו השכור רצתה לעשות קיצור דרך, אבל בקובה קיצורי דרך עלולים להיות הזמנה למעצר. כששוטר מבחין בקובנית נוסעת במכונית של זר, הוא עלול לחשוד שהיא הינטרה, כינוי גנאי לציידת תיירים, להורות לרכב

    לעצור ואחר כך לעצור גם אותה. נסיעה תמימה עלולה להיגמר בכלא.

     

    הסטודנטית סיפרה שהיא נמצאת בדרכים כבר יומיים, והחליפה לא מעט טרמפים. כמה מהם נתקעו בדרך. הנהגים אמרו לה שאם לא תשכב איתם, לא ימשיכו הלאה. היא ביקשה לרדת. היו שניים שניסו בכוח. היא לא נתנה להם, אז הם קרעו לה את החולצה. ניסינו להרגיע אותה, אבל זה לא ממש עזר. אולי פחדה שגם הדייהו תיתקע, ואז גם אנחנו נקרע לה את החולצה. "אצלנו כל המכוניות נתקעות," אמרה. "שלכם לא, אני מקווה."

     

    הרכבים של הקובנים נתקעים כמעט בכל פינה, ועל כל הנהגים להיות מכונאים חובבים. הכבישים בקובה נראים כמו מוזיאון על גלגלים. נוסעים בהם כמעט אך ורק טרנטעס רוסיות כמו לאדה ומוסקוביץ', או ענתיקות אמריקניות שעוד מעט יחגגו מאה שנות חיים. הן נראות כמו אוניות חבוטות שעברו אינספור סערות בלב ים: מתפרקות, מודבקות טלאים-טלאים, הפח שלהן מעוך, הפגוש שבק חיים, המנוע מוחזק בחוטים, מיכל הדלק מאולתר והצינורית המוליכה אל הקרבורטור הייתה במקור צינורית שתן. לא מעט ענתיקות שמסתובבות בדרכים נראות יותר כמו שיבוט מאשר כמו מכונית: השלדה מתוצרת שברולט, המנוע מתוצרת פיאט, הפנסים מתוצרת קדילק, הידיות מתוצרת ביואיק, המושבים מתוצרת דודג'. נזכרתי בשברולט המקרטע של אוסקר, אמריקאי שרכש אותו עבור אשתו הקובנית. פעם סיפר לי שהשברולט הזו מחזירה אותו לילדותו במיאמי.

     

    העיקר לעקוף

     

    השברולט שקנה אוסקר היא מודל 59', השנה שבה פידל הדיח את באטיסטה. אוסקר היה אז ילד, וגם לאבא שלו הייתה מכונית כזו, רק שאז היא הייתה המודל הכי חדיש בשוק. הוא אהב לנסוע בשברולט של אביו וקרא לה אונייה, כפי שקראו לה בזמנו כל הילדים האמריקאים. באמריקה כמעט ולא נשארו מכוניות כאלו, כל האוניות משייטות בכבישי קובה, ואמריקאי שרוצה להתחבר לילדותו מוזמן לנסוע לשם. "משום כך בקובה אני מרגיש במידה מסוימת יותר אמריקאי מאשר בארצות-הברית," סיפר אוסקר. באמצע דבריו הגיע סוף-סוף המכונאי הקובני שאוסקר המתין לו, התכופף מעל המכונית, חריצו מזדקר לעין כל, והחל בתיקון הטרנטע.

     

    "זה מזכיר לי איך אבא שלי היה מתקן את האוטו," אמר אוסקר. "לא היו אז הרבה מוסכים כמו היום, ובעלי המכוניות תיקנו לבדם את האוטו. גם אבא שלי היה מתקן. הדבר שאני הכי זוכר מאבא שלי, זה את החריץ תחת שלו כשהמכנסיים קצת נופלים לו מאחורה בזמן שתיקן את האוטו. כל היום הוא היה תקוע עם האוטו הזה. אם תבקש ממני לתאר את אבא שלי, אני בקושי יכול להגיד לך איזה צבע עיניים היה לו. אבל את החריץ תחת שלו אני זוכר ועוד איך! כשבאתי לפה וראיתי את כל הקובנים עם הראש בתוך המנוע והחריץ תחת בחוץ, אמרתי לעצמי שאולי אבא שלי היה קובני בגלגול הקודם. עכשיו אתה מבין למה השברולט הזה מחזיר אותי לילדות?"

     

    מצבם האנוש של הרכבים הקובניים מתחרה רק במצב המחפיר של הכבישים. האוטוסטרדה הלאומית היא היחידה

    בקובה שנראית כמו כביש בסטנדרט בינלאומי סביר, אבל הבעיה היא שהרוסים הפסיקו לסלול אותה באמצע שום מקום, סמוך לסנטה-קלרה. מה בקשר לחצי השני? מצידם של הרוסים, שהקובנים ילכו ברגל. וזה גם מה שקורה בפועל. הרכב נתקע, אז הנהג והנוסעים ממשיכים ברגל. את הכבישים בשאר חלקי המדינה סללו הקובנים בעצמם, או שהם שריד ישן-נושן מהימים שהאמריקאים שלטו שם. בכבישים יש יותר מהמורות ובורות מאספלט, וזו רק שאלה של זמן מתי יגיע הפנצ'ר.

     

    כשהם מנסים לעקוף את הבורות, מזגזגים הנהגים ועוברים תוך כדי נסיעה ממסלול אחד למשנהו. מי שיביט בהם מהצד יחשוב שהם שיכורים. התנועה בכבישים הבינעירוניים דלילה מאוד: מכוניות אמריקניות ורוסיות ישנות או רכבים שכורים של תיירים, שאף הם נתקעים לא פעם בגלל מצבם המכני הגרוע. אין את מי לעקוף, אז הם עוקפים את הבורות. העיקר לעקוף משהו.

     

    באוטופיסטה, שבה יש שניים-שלושה מסלולים בכל צד, נוסעים תמיד בנתיב השמאלי, שמעניק לנהגים את התחושה שהם במצב של עקיפה מתמדת, הגם שהם לא עוקפים אף אחד חוץ מאת עצמם ונוסעים באיטיות של צב. מי שרוצה לעקוף אותם, חייב לאגף אותם מימין. בדרך הוא עלול לגלח רוכב אופניים בלי מחזיר אור או שור ועגלה, אבל זה פרט קטן. אם יהרוג בנאדם יישב הנהג שלוש שנים ויותר בפנים; יהרוג פרה, יישב עשרים שנה.

     

    לאורך הדרך כמעט ואין שילוט. אם יש כזה, הוא דהוי לגמרי. במזרח המדינה כמעט ולא הציבו תמרורים, או שהם נפלו בצקלון האחרון ואיש לא טרח להרימם. מי שמחמיץ את הפנייה הנכונה ימשיך בנסיעה עד לקצהו השני של האי, רק כדי לגלות שהוא צריך לעשות את כל הדרך בחזרה.

     

    לא כדאי לנסוע באוטו של תיירים

     

    "אין ביטוח גם למכוניות חדשות של תיירים," השבנו לטרמפיסטית הצעירה. "אבל בואי נתפלל." בינתיים שאלנו אותה על חייה, על משפחתה, על לימודיה. היא השיבה בחביבות אבל בפיזור נפש. דומה שליבה ומחשבותיה היו נתונים לדברים אחרים. היא נראתה דרוכה לקראת המחסום הממשמש ובא. הצענו לה שאם ניתקל במחסום היא תתכווץ קצת מאחור. אולי לא יבחינו בה, אולי יחשבו שהיא זרה, וכך נוכל להמשיך בדרכנו בשלום. ככל שהתקרבנו למחסום החווירה הבחורה יותר ויותר, הצטמקה יותר ויותר. המחסום הזה היה סימבולי בעיניי. הוא הפריד בינה לבין מחוז חפצה, ובין קובה לחופש. כל עוד המחסום הזה קיים, קובה לעולם לא תוכל להמשיך בדרכה ולהיות מדינה ככל העמים.

     

    כששוטרי המחסום נטלו את מסמכיה כדי לברר במכשיר הקשר האם היא רשומה באחת מהרשימות השחורות שלהם, פניה הלבינו מפחד. הדבר בלט במיוחד בגלל צבע עורה השזוף. השוטרים לא פצו פה, הצעירה לא פצתה פה. אולי בדקות האלה חשבה שעדיף היה לה לנסוע במשאית ולהיתקע כל שעה, מאשר להיעצר על ידי המשטרה ולהיתקע בכלא לכמה שנים. כעבור דקות ארוכות הוחזרו התעודות, שוב בלי מילים. כנראה שהיא באמת סטודנטית, כפי שסיפרה, ולא ציידת תיירים. לפני שנתן לה את התעודות, סינן השוטר בשקט: "לא כדאי לך לנסוע שוב באוטו של תיירים." זה היה המשפט היחיד שנאמר בכל האירוע.

     

    • מתוך "יוּמה", רומן דקומנטרי מאת ירון אביטוב. הוצאת גלורי. מחיר מומלץ: 78 שקל.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עטיפת ספר
    "אתה לא מבקר כאן בפעם הראשונה"
    עטיפת ספר
    צילום: איי פי
    "אתה יודע איך זה כאן אצלנו". הוואנה
    צילום: איי פי
    צילום: רויטרס
    "כולם כאן רוצים שוחד". דולר ופזו
    צילום: רויטרס
    מומלצים