הצחוק יפה לבריאות (ויש גם מבחן למדידת האושר)

מכל הדברים האבסורדיים והטפשיים שבני-האדם עושים, הצחוק הוא אחד הקשים ביותר להבנה. אם היו אומרים לאדם הקדמון שהוא יפתח "תוכנה" התנהגותית שתגרום לו להתפתל, לנשום בכבדות ולפלוט קולות רמים, חסרי שליטה, ברגע שמשעשעים אותו או נוגעים בו במקומות מסויימים בגוף, הוא כנראה היה בוחר לוותר על הרעיון ולחכות לתוכנה משוכללת יותר. ובכל זאת, צחוק הוא דבר הגיוני ביותר.

מה עוד יכול לעשות עיסוי ללב ולשפר את מצב-הרוח בדרך קלה ונעימה כל כך? מה עוד יכול לשמש מסר חברתי המעודד שיחה? מה עוד יכול לחבר הורים

לילדיהם ובני-זוג זה לזה? מה עוד יכול ללמד שיעור מאלף על הישרדות בעולם האכזר? אם צודקים המדענים, אנחנו חייבים לַצחוק הרבה תודות על כמה דברים רציניים ביותר.

אחד הדברים בהם הבחינו המדענים בנוגע לצחוק הוא שזה משהו שאדם עושה לעיתים רחוקות כשהוא לבדו. "תדירות הצחוק גדולה פי 30 כשהוא נעשה בחברה", אומר רוברט פרוויין, פסיכולוג המתמחה בחקר מערכת העצבים מאוניברסיטת מרילנד בארה"ב. הסיבה לכך אינה רק העובדה שקשה מאוד לספר לעצמך בדיחה ולהגיב ב"לא, באמת לא שמעתי אותה קודם". הצחוק הוא כלי תקשורת. הצחוק, מסביר פרוויין, הוא ביטוי קולי למשחק חברתי, משהו שאנחנו משתמשים בו באופן אינסטינקטיבי כדי לשלוח מסרים מרגיעים, לשמור על הקשב של האדם שמולנו ולהציע או לבקש עידוד להמשיך. "במהלך שיחה", הוא אומר, "הדוברים נוטים לצחוק יותר מאשר המאזינים".

לצורך המחקר שלו, ערך פרוויין סיורים ברחבי הקמפוס וצותת לשיחות קבוצתיות של סטודנטים ומרצים, כשהוא מתמקד בהערות של דוברים שעוררו אחריהן קולות צחוק. בין אם האמירה של הדובר היתה מצחיקה באמת, ובין אם לא, כל תגובת צחוק מצד השומעים שימשה עידוד בעל עוצמה. לדבריו, תגובת הצחוק מהווה גם מחמאה גדולה, עובדה שהוא מייעץ לאמץ כשהשיחה נוטה לכיוון

הפלירט. "נשים צוחקות לעתים תכופות יותר, בעוד שגברים נוטים יותר לנסות ולעורר צחוק", אומרת הלגה קוטהוף, מרצה לסוציו-לינגוויסטיקה באוניברסיטה הפדגוגית של פרייבורג, גרמניה, שערכה מחקרים רבים בנושא צחוק וההבדלים בין המינים. "זה קשור לתפקיד המסורתי של הגבר כבדרן", היא מסבירה.

לא ברור מה הסיבה לכך שההנאה שלנו ממשחקי מילים או מנפילות טפשיות מעוררת קולות שאנחנו מגדירים כצחוק, אבל פרוויין מזהה את שורשי התופעה במשחקי יונקים אחרים. ה"הא-הא" האנושי, הוא מאמין, דומה מאוד להתנשפויות של הקופים הגדולים, הנשמעות בזמן מאבק ומרדף. "ביסודו, הצחוק הוא קול של נשימה כבדה", המומחה מסביר.

בעוד שהצחוק מוסיף מימד של תקשורת לשיחה, הוא יכול גם ליצור קשר לא מילולי. ככל שנחשוש מהתפרצות צחקוקים במהלך ערב קריאת שירה, התפרצות כזאת תוכל להיות הנאה מחתרתית – בעיקר כשהחיידק מתפשט אל האדם היושב לצידך. האופי המדבק של הצחוק הוא הרעיון שמאחורי "תיבת הצחוק", בה משתמשים בסדרות קומיות בטלוויזיה. "בימים הראשונים של הטלוויזיה, נהגו המפיקים לשתול אנשים בקהל, שתפקידם היה לצחוק ברגע שהם מקבלים הוראה ממנהל האולפן", אומר לי ברק, פרופסור לפתולוגיה ואנטומיה באוניברסיטת לומה-לינדה בקליפורניה. "עכשיו יש לנו במקום זה צחוק מוקלט הבוקע מתיבה".

דרך קלה הרבה יותר לעורר צחוק (גם אם לפעמים קשה לביצוע) היא הדגדוג. כמעט כולנו רגישים לדגדוגים, אבל המטרות הטובות ביותר לדגדוג הם תינוקות. זוהי הנאה הדדית: אין כמו קולות הצחוק של התינוק הנהנה מהדגדוגים ואין כמו ההנאה שההורה חווה מקולות הצחוק שהוא מעורר. במערכת יחסים שבה קשר מילולי הוא מינימלי, זוהי דרך נהדרת לתקשר.

יש כאן גם למידה. אין זה צירוף מקרים, שחלקי הגוף הרגישים ביותר לדגדוג הם גם הפגיעים ביותר: הבטן, הצוואר והמפשעה. הטבע יודע, שכדאי ללמוד מגיל צעיר את הלקח: כשנוגעים בך באיזורים האלה, מוטב שתתרחק ותוריד את הסנטר. הדרך הטובה ביותר ללמוד את זה היא באמצעות ההורים, שעושים זאת בצורה נעימה ומהנה לשני הצדדים. כך אפשר לוודא שההורים יחזרו על השיעור שוב ושוב, והצאצאים ישמחו ללמוד אותו היטב. "זה מסביר אולי למה אנחנו מאבדים את הרגישות לדגדוגים ככל שאנחנו מתבגרים", טוען גלן וייספלד מאוניברסיטת ויין-סטייט בדטרויט. "עד שהגענו לבגרות, כבר הספקנו ללמוד איך לדחות התקפות בלתי רצויות".

הצחוק יכול להגן עלינו לא רק מטירופים, אלא גם ממחלות. אחת הסיבות שרופאים ממליצים לפונים אליהם לעסוק בפעילות גופנית היא שפעילות כזאת, גם אם היא מתונה, מגבירה את קצב פעילות הלב ואת ההזעה, מוסיפה חמצן למערכת ומפחיתה את רמות הורמוני הסטרס (הורמונים המשתחררים בגוף במצבי לחץ). כבר בשנות ה-80 עלתה במוחו של ברק המחשבה, שפרץ צחוק רציני יכול לתת תוצאה דומה. כדי לבדוק את הרעיון, הוא גייס עשרה מתנדבים ולקח דגימות דם שלהם לפני שצפו בשעה של קומדיה פרועה בוידיאו. במהלך הצפייה ואחריה נלקחו דגימות דם נוספות. התוצאות הראו שצחוק אכן גרם להפחתה של הורמוני הסטרס, בעיקר של העיקרי שבהם, הקורטיסול.

מחקרים נוספים הראו שהצחוק מפחית את לחץ הדם. אילונה פאפושק, פסיכולוגית מאוניברסיטת גראז באוסטריה, שמגדירה עצמה "גלוטולוגית" (מומחית לצחוק), בחרה לניסוי שלה 25 נבדקים צעירים ובריאים.

במשך שלושה שבועות נפגשה הקבוצה כמה פעמים לפעילות של צחוק המשולבת ביוגה. "מצב-הרוח הכללי שלהם השתפר באופן מרשים ביותר", מדווחת פאפושק, "ולחץ הדם ירד משמעותית".

בניסוי אחר, שגם בו השתמשו בצחוק משולב ביוגה, קבוצת הניסוי הורכבה מ-15 חולים שהחלימו מהתקפי שבץ. קבוצת הביקורת כללה 15 חולים דומים, שעסקו בפעילות גופנית ללא צחקוקים ותרגילי מתיחה. פאפושק: "לחץ הדם נשאר גבוה בקבוצת הביקורת, אבל צנח משמעותית בקבוצת הצחוק". ההמלצה שלה ברורה: "מומלץ לקחת מנות גדולות של צחוק לעיתים תכופות ככל האפשר. לצחוק יכולה להיות השפעה חיובית על בריאות האדם רק אם הוא נעשה באופן קבוע, מכל הלב ולמשך תקופות זמן ארוכות".

פרוויין מאוניברסיטת מרילנד ספקן יותר לגבי ההשפעה הדרמטית של צחוק על הבריאות. לדעתו, אולי זה לא אקט הצחוק עצמו שגורם לשיפור בריאותי, אלא המצב שבו הצחוק התעורר. "אם אתם צוחקים בחברת ידידים ובני משפחה, אולי הנוכחות של האנשים האלה חשובה לפחות כמו הצחוק עצמו", הוא משער. את זה, כמובן, אפשר להשליך על כל מצב שבו מתעורר צחוק כמעט. אבל אם יש משהו שיכול לעזור לך להירגע, ליצור חיבור עם חבר, לתקשר עם תינוק ואפילו להתגבר על חולי, אין ספק שאפשר להתייחס אליו כאל אחד הרעיונות הטובים של הטבע, ולא כאל אחת הבדיחות המרושעות שלו.