לא קלה דרכנו

דומה שאין כמעט סרט, בזמן האחרון ועוד הרבה לפני זה, שלא ניתן היה להסתפק בפחות דקות מכפי שהוא. אבל על כמה סרטים אפשר להגיד שהם פשוט נגמרים מהר מדי. "דרכים צדדיות" הוא בפירוש אחד מאלה – קומדיה אינטימית, קטנה, מלבבת ומהנה, שהיא גם הסרט המעוטר ביותר על ידי איגודי המבקרים של אמריקה, לצד זה של איסטווד. היא מזכירה אותו ז'אנר הולך ונעלם שפרח בקולנוע האמריקאי הנפלא של שנות ה-70. "סרטי דרך" (road movies) קראו להם, וחלוצם היה "איזי ריידר" האלמותי מ-69'. בעקבותיו הפציעו גם "רסיסי חיים" (70'), "בעלים" (70') ו"הפרט האחרון" (73'), אם לנקוב בשמות הגדולים שבהם.

דרכים צדדיות פול ג'יאמטי תומס היידן צ'רץ'

זכרם של הסרטים האלה, שהעלו על נס אחווה בין גברים וחיפוש אחר משמעות באמריקה הנושאת את צלקות מלחמת וייטנאם, עולה נוכח הצפייה ב"דרכים צדדיות" – ולא במקרה. היום נבלע הז'אנר – שבסיסו מצוי עוד במערבון הקלאסי, שעסק על פי רוב בחבורה הגברית הנודדת – ועוכל בקומדיות התבגרות מינית וולגריות לבני הנעורים ("רוד טריפ" וכו').

בעשור ומשהו האחרון התגלגל מה שנותר מ"סרטי הדרך" – שעניינם היה ייאוש קיומי ומשבר אמצע החיים – לאודיסיאה הפמיניסטית "תלמה ולואיז", שהחליפה את הקשר הגברי הקרוב ב-female bonding, ובין היתר אף ליצירותיו הליריות של גאס ואן סאנט ("איידהו שלי", "גם לבוקרות יש רגעים קודרים", ולאחרונה – "גרי").

ולא באה ההקדמה הארוכה למדי הזו אלא כדי לספק הסבר להנאה המרובה מ"דרכים צדדיות", שהוא קודם כל סרט מסע – כלומר, מה לעשות, "סרט של בנים" – ושבמרכזו גברים בורגנים בני ארבעים פלוס מן השורה. במילים אחרות, לא אותם גיבורים צפויים ומעוררי פיהוק שנושאים על חזם כעיטור את הדימוי הרומנטי של הלוזר או האאוטסיידר. האחד הוא מיילס (פול ג'יאמטי), סופר דחוי ומורה משועמם שטרם התגבר על גירושיו, והאחר הוא ג'ק (תומס היידן צ'רץ'), שחקן טלוויזיה זניח

הנוהג לדלג ממיטה למיטה ועומד על סף נישואיו. לכאורה הם הזוג המוזר: הראשון שקוע בתיעוב עצמי, השני שקוע בעצמו, ויחד הם יוצאים ל"מסע חברים" בן שבוע בין כרמי אמצע-קליפורניה.

גם לאיסטניס יש רגעים קודרים

אה, כן. מיילס הוא חובב יינות מושבע; ג'ק (כמו רובנו) לא ממש יודע להבחין בין פינו לקברנה. מיילס – אנין, ג'ק – זול, ו"דרכים צדדיות" מיטיב לתאר את הצד העגום של האיסטניס, עדין הטעם, את הסנוביזם שמחפה על אומללות, עד שהיה אפילו מבקר ניו יורקי מכובד אחד שמצא במיילס – השיפוטי, המתוחכם והמקצועי בניסוחיו (ויהיו שיוסיפו, גם המתוסכל) – את בן דמותם של עמיתיו ושלו. במהלך מסעם פוגשים השניים במלצרית (וירג'יניה מדסן) שבה חושק מיילס מן הצד, ובמוזגת (סנדרה או) שעמה יש לג'ק רומן. אז גם הופך הסרט לרביעייה קאמרית מתוזמרת להפליא, שיין וסוגי ענבים משמשים בעבור חבריה מטאפורה לחיים עצמם.

השתתף בכתיבת הסרט (על פי ספר מאת רקס פיקט) וביים אותו אלכסנדר פיין המוכשר, שסרטיו עד כה (בהם "election" ו"אודות שמידט"), אף שביקרו את הבורגנות הלבנה – שבו ואישרו את ערכיה. גם ב"דרכים צדדיות", פיין מביא את הצופה

להזדהות עם דמותו של מיילס, אפילו ליהנות ממנה, ובכך לאפשר לבורגנות טפיחה של שביעות רצון עצמית על שכמה. מובן שאין בכך כל רע. אדרבא, הסרט, על כתיבתו המדויקת, שורותיו השנונות, שחקניו המופלאים, ודוק העצב המתוק הפרוש עליו (והאם יש דבר שקהל בורגני-אליטיסטי אוהב יותר מתוגה קלה, אפילו משחררת?) – מספק בידור נפלא. זהו סרט במשקל נוצה, אבל איזו נוצה!

נ.ב.

שמו של פול ג'יאמטי הזכור מ"אמריקן ספלנדור" נשמט ממצבת המועמדים השנה לאוסקר השחקן המצטיין. ועל השערורייה הגדולה הזו, שמביישת את הטקס שיתקיים בשבוע הבא, תבוא תגובה הולמת, בקרוב.