שיר פרידה

החלטתי ללכת ברגל. בלומפילד נמצא מרחק שעה הליכה מהבית שלי, את רוב הדרך עושים לאורך הים, והיו לי הרבה דברים לחשוב עליהם: הריבים האחרונים עם החברה, הגורה החדשה שנכנסה לחיי, הבורגנות ההולכת ומתקרבת אלי בצעדי ענק. מכל אלה, מצאתי את עצמי חושב דווקא על כדורגל ומשחזר את עונת 1999/2000.

העונה ההיא חרותה לי היטב בזיכרון. שבוע אחרי שבוע התגבשה הפועל תל אביב לכדי מכונה משומנת היטב, כמעט בלתי מנוצחת. כל מחזור חיכיתי לנפילה, לאיזה יהודה ברקן מטאפורי שישמוט את הקרקע מתחת לרגלי. אבל שלום תקווה, גרשון, אלימלך, קשטן והתינוקות שלו, שהיו שחקני הכדורגל הראשונים שהערצתי למרות שהיו צעירים ממני, לא הכזיבו.

מחוץ לכדורגל, היה החורף ההוא חורף של אהבה בלתי אפשרית שתקפה אותי בלי התראה מוקדמת. כל ניצחון נטע בליבי את התקווה שזהו סימן אלוהי להתגברות האהבה על כל המכשולים והקשיים. כל הפסד, או תיקו מאכזב, הכניס אותי לכוננות ספיגה רגשית. הדופק המואץ בכל פעם שהאדומים מסכנים את שער היריב, הדם האוזל מהפנים כשהרחבה של שביט מאוימת, היו בעלי משמעות שחרגה מתחומי הדשא.

שחקני הפועל תא אלופה (צילום: יוסי רוט)

את השנה שלאחר מכן ביליתי בחו"ל, וממרחק המקום והזמן האהבה ההיא, כמו גם האהדה ההיא, נראו לי פתאום מטופשות וחסרות פשר. היה לנו קאמבק קצר (לי ולקבוצה) עם המסע באירופה, מוזר וחסר פשר לא פחות, אבל זו הייתה שירת הברבור שלנו, ולבלומפילד מאז לא חזרתי.

רצף המחשבות נקטע באחת, ברגע שראיתי מרחוק את הסמל הבוהק של יפו – צינור הביוב הנישא מעל שדרות ירושלים. שלוש דקות לאחר מכן הגעתי לקופות.

הדבר הראשון ששמתי אליו לב היו הגדרות החיצוניות שהקיפו את האיצטדיון, שעבורי היו חדשות. כל צופה שנכנס לבלומפילד עובר למעשה שלוש בדיקות בטחוניות נפרדות. מסתבר שהדאבל ההוא באמת היה שייך לתקופה אחרת.

הדבר השני שבלט הוא הבוטות של האוהדים. אכן, מאז ומעולם היה אבי נמני בן זונה עבור היציע האדום, ואני זוכר היטב גם כמה אוהדים שחזרו באדיקות על מילות השיר על איתן טייב, הכולל איחולים למיתות שונות. אבל אני לא זוכר ששעתיים לפני המשחק התגודדו כ-100 אוהדים אדומים בקצה אחד של החורשה הסמוכה לאיצטדיון, ושאגו לעבר הצהובים שבצד השני "מכבי לאושוויץ". בהחלט יכול להיות שזיכרוני בוגד בי, שאני מעדיף לשמור על התמונה האידילית של הימים ההם, אבל נדמה לי ששואת יהודי אירופה לא הייתה רלוונטית אז.

וכך, בתחושה של חוסר שייכות, עליתי ליציע. חוסר שייכות הוא הדבר האחרון שאתה רוצה להרגיש במשחק כדורגל, אבל התחושה הזו רק הלכה והחריפה, לאור תצוגת העידוד המרשימה שארגנו אוהדי הפועל. הדגלים, פתיתי הקונפטי, השירה הבלתי פוסקת, לעתים אפילו בזכות שחקני הקבוצה ולא רק בגנות לובשי הצהוב באשר הם, היו מרגשים בכל קנה מידה אובייקטיבי. אבל כידוע, האובייקטיביות לא מזיזה כהוא זה למי שאחראי על הרגש, והניגוד בין החורף ההוא, ומה שסימל עבורי, לבין הדרבי של פברואר 2005, רק העמיק את הניכור.

הרגשתי מטופש לשאוג את שמות המשפחה של השחקנים להשלמת השם הפרטי שקרא אלי ישראלי, מה גם שבניגוד להרכב של 1999/2000 לקח לי קצת זמן להיזכר בכל פעם מי זה רמי ומי זה טל. ניסיתי לנתר במקום בזמן שירת 'מי שלא קופץ צהוב', אבל הרגליים נשארו דבוקות לקרקע. בנקודה כלשהי, במהלך המחצית הראשונה, בעודי עסוק בפיצוח גרעינים והתבוננות אנתרופולוגית בלהקת המעודדים הראשית של שער 5, זה היכה בי: לא באמת איכפת לי מי ינצח.

אני לא יודע אם סיום הקשר ביני לבין הפועל תל אביב מייצג משהו. אין כאן אלגוריה למצב הכדורגל הישראלי, או מחאה על התנהגות האוהדים. הרי בסך הכל רוב האוהדים, של כל הקבוצות, הם אנשים חיוביים שלא מזדהים עם האלימים שביניהם (גם אם מהשירים שלהם נשמע אחרת).

האוהדים בדרבי. אחלה קהל, אבל זה כבר לא זה (צילום - תומריקו)