שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    שד' רוטשילד: השאנז-אליזה של ילדי האתמול

    הזקנים עם כובעי הברט, הבית של ד"ר קסטנר, עץ המגנוליה הענק, קולנוע "שדרות", מתפרת החזיות של עליזה, ספריית "דעת", חוברות "טרזן", מסטיק "פם-פם". ספי בן יוסף, שגדל בשולי שדרות רוטשילד, מפליג אל עידן התום של תל אביב ומתגעגע לקיוסקים שציידו אותו במבוא לכלכלה ולחיים בכלל

    הפכו אותה למוזיאון הבאוהאוס הפתוח הגדול בעולם וחזקה עלי גם שבעלי הבתים שבה נרדמים בחיוך מדושן בשל ערכם הנדל"ני העולה של נכסיהם. אני, שגדלתי בשוליה, מעולם לא העליתי בדעתי ששדרות רוטשילד, הבולוואר העברי הראשון בעולם, הן נכס נדל"ני, ועל באוהאוס שמעתי רק כשהשדרה כבר תפסה את מקומה בפנתיאון המאובק של זכרונותי.

     

    עבורי, השדרה היתה המסלול הארוך והרחב למדי שחיבר בין המחוזות האסורים על "ילדים מבתים מהוגנים" (אזור בית המשפט הישן במורד רחוב יהודה הלוי, "כיכר המושבות" בלילה וקצה שדרות רוטשילד, מעבר לבית דיזנגוף) לבין מרכז תל-אביב

    הבורגנית. מוזיאון ההגנה טרם נוסד והלגיטימציה התרבותית הבודדה באזור הדמדומים היה מוזיאון תל אביב הקטן, שהיה בביתו של מאיר דיזנגוף, הוא הבית שבו הכריז בן גוריון על הקמת מדינת ישראל.

     

    בשנים שחלפו מאז נטשתי את עיר הולדתי ואת השאנז-אליזה שלה והלכתי אל הריה המוריקים של יהודה ועמקיו היפים של הגליל, נוספה לשדרה נהמה עמומה של עיר סואנת ואד חריף של תחמוצת גופרית נדיפה מפעפע בה. אף לא אחד מן הזקנים שהיו בשדרה הזו שרד; חובשי כובעי ברט מהוהים כדרך שנהגו בארצות מוצאם באירופה, רתומים לכלבי פודל קטנים, וכאלה שאף היו חמושים דרך קבע בסלי קש או בד, ובהם לגיונות מקרקשים של בקבוקי אלכוהול, מלאים כדי חציים או מנוערים מטיפתם האחרונה.

     

    ערימות חול ושברי לבנים היו מוטלים דרך קבע בבורות הטלפון. אלה שימשו חומרי גלם למלחמות הילדים של מרכז השדרה, בין בית ספר ביל"ו, מול ביתם של הדוקטור טצנר וד"ר קסטנר – שיום אחד, כך נודע לילדי השדרה, נורה בידי יהודי זועם – לבין רחוב אלנבי, לא רחוק מבית העשירים של משפחת ליבר (כן כן, מהשוקולד) ומהשגרירות הרוסית היפהפיה, שהיינו צריכים להתבגר הרבה כדי להבין מי היו חובשי המגבעות האפורות בשעריה, שבקושי נפתחו אי-פעם.

     

    היום הומרו חומרי הגלם האלה בספסלים נאים, לתת מרגוע לעצמותיהם הדואבות של קשישי העיר ולצעירים שמעשנים עצמם לאבדון

    ועוטפים את פטפוטי הצהריים שלהם בתימרות כחלחלות ודקות.

     

    שינויים הרבה עשו בשדרה השנים. עציה גדלו, צמרות הג'קרנדות הפכו סמיכות יותר וגזעי הפיקוסים התעבו והעלו יבלות. חתולים שנברו בארגזי החול של ילדי הגנים נעלמו וארגזי החול הפכו למדרכות מעוצבות. עץ המגנוליה הענק, שאחת לשנה הבעיר בודד אש לבנה בלב שמיה של השדרה, נעלם יחד עם בריכת מים זעירה, שמעולם לא צלח בהן דג זהב עשרה ימי חיים.

     

    נעלם קולנוע "שדרות" הקטן, שחנות הפרחים של ליקה נשענה אל קיר הלבנים השמאלי שלו, נמסכת בחצרו האפלולית ומבשמת את האוויר בכל מרכז הבולוואר בניחוח מתקתק ורענן שנמר מכתמי הצבע העליזים בדליי הפח.

     

    אזור הדמדומים

     

    החלוקה של שטחי המחיה והמשחקים של ילדי השדרה היו מהבימה עד סימטת בר-אילן. עבורנו זו היתה ארץ לא נודעת של עשירים, בעיקר

    של בנים של רופאי שיניים, שהרי ידוע שכל רופאי השיניים גרים ליד הבימה, יושבים בבתי קפה ומדברים גרמנית.

     

    מבר-אילן עד נחמני זה היה "שלנו". בשוליים היינו מנהלים קרבות רחוב נגד תלמידי ביל"ו, שהיו דתיים ולפיכך

    גם שונים ומוזרים. המגנוליה, הבריכה, שני מקלטים ציבוריים, משתנה של גמדים, עמדת התצפית על הבית של יולי ועל מתפרת החזיות של עליזה, ספריית "דעת" שכל ספריה היו ממורטטים, משומנים ועטופים בנייר חבילות חום, הכלב הצולע שַמר, יענקה-דודל הגיבן וחלוש הדעת, הזקן המקומט שהיה בלי שם אבל עם פה ענק בעל שן אחת וממנו היתה בוקעת הקריאה הנואשת "בקבוקים" – כל אלה היו שלנו.

     

    מנחמני עד אלנבי שלטו בשדרה נציגים מרחובות השוליים, שהתקרבו מדי לאזור הדמדומים הבעייתי, ומאלנבי עד פסי הרכבת הטורקית – בכלל הס מלהזכיר. הורינו מעולם לא סיפרו לנו מה באמת מתרחש שם מחמש אחרי הצהריים ואילך, ואנחנו ידענו שפרחחים מתרחצים שם בגניבה ב"בריכת ראשונים" ותולים את בגדיהם, אוי לאותה נבלה, על אנדרטת "ראשוני תל אביב".

     

    גזוז חמוץ-מתוק

     

    ידעתי שכל אלה דינם להשתנות בלאו הכי, כי מה שהיה ואיננו ממילא לא היה ראוי להיות, וזכרונות ממחצית המאה שחלפה בין כה וכה אינם ערבות לכדאיותם של דברים כגון כלב שחוף, זקן שיכור וערימות של חול.

     

    אלא שכדרך נתיבים עירוניים, שהם רצועות ארוכות שאליהן מצטלבים רחובות ואנשים, חבורות של ילדים ושטחי עבודה של קבצנים וזונות, שיכורים וחסרי בית – יש בהם מאז ומעולם צמתים ונקודות חיבור, מעין תחנות גבול או נקודות ביקורת. אלה באים אצלם מן העבר הזה ואחרים מן העבר מזה, בודקים בסקרנות ובמעט חשדנות אלו את מרכולתם של אלו ואת כוחם ואת אורחם ואת סברם. בשדרה האגדית הזו היו אלה הקיוסקים.

     

    הראשון שבהם ניצב מאז ומעולם בפאתי השדרה בואכה אלנבי ונחלת בנימין, והוא מונומנט תל אביבי מוזיאוני. הוא, כמו אלה מבריכת הראשונים ומרחוב יבנה, מעולם לא נחשב בעינינו, ילדי מרכז השדרה. את נקודות האחיזה האיתנות

    של חיינו חבקו הקיוסקים של אברהם בפינת בלפור, שאחר כך עבר לפינת מזא"ה, ושל "המכוער" מפינת נחמני ושל אורבך השמן והמפחיד מפינת שינקין.

     

    מפלטנו מפני זעמם הבלתי צפוי של הקיוסקאים היה אצל גוטמן הזקנה, שהקיוסק שלה, על אי תנועה ביהודה הלוי פינת מזא"ה, היה האלטרנטיבה שלנו ומקור לזעמם של מתחריה הנבגדים - אורבך, אברהם ו"המכוער".

     

    הקיוסקים היו לנו המקומות ששם למדנו לומר "סטופ" למי שקנה סוכריה. כך מסמרנו את הקניין המאושר לחוקי הילדים הנוקשים, ומשמעותו היתה – "תביא לק". אלו היו בתי האולפנה הראשונים ליכולותינו הכלכליות: שני מסטיק "פם-פם" עם התמונות של מגדל אייפל תמורת תמונה מטושטשת של פרנץ פושקאש, שנשלתה משקית "שמחה זיזי מותק" עתירת רסק חיטה מתוקה, מותפחת וצבועה; או ארבעה "זהבים" (עטיפות של "כושי", גוש קצף לבן ודביק שלא הפך לאבק רק משום שצופה בקרום של שוקולד דקיק ושביר) שהיו שווים "פרס" – ציור זוועתי של חייל או איכרה צעירה ורודת לחיים, תחוב בדרך כלל מאחורי עטיפה של סוכריות מנטה במרקם של זכוכית ובטעם שכאילו מצצו אותן כבר פעמיים עד תום.

     

    חבורות חבורות היינו מתגודדים מול דלפקי הקיוסקים. ראשי בעליהם וידיהם היו נעים במסגרותיהם כתמונות בטלוויזיה, שעוד לא ידענו כלל על קיומה, בעוד אנחנו מתחננים שיותן לנו להציץ בחוברות "טרזן" השבועיות, מודפסות על נייר עיתונים דק ותמונות של ג'וני ווייסמילר האגדי מעטרות את ציורי הקוף והקרנף שבהן.

     

    ובעיקר למדנו שם את מה ששוכלל אחר כך בכל הארץ כשיטת חיים: "אברהם, בחייך, תן לי ארטיק שוקולד על החשבון". בהתאם למצב רוחו, היה אברהם מוציא מחברת ועיפרון "קופי" שאת חודו היה מרטיב בלשונו, ומוסיף לרשימת החובות גם את הארטיק, או שהיה מצקצק, מגרד את אוזנו השמאלית שהזדקרה מצד גולגולתו כמפרש כתום ושקוף למחצה, ובקולו הסדוק היה אומר: "אפשר רק גזוז חמוץ-מתוק. לא ארטיק". לאלוהים פתרונים מהיכן הוא ידע מהן יכולותינו הכלכליות האמיתיות.

     

    הנורא מכל היה כאשר הוא אמר "היום לא, קודם תשלם את מה שלקחת בשבוע שעבר". כששמענו את אותו המשפט אצל "המכוער" וגם אצל אורבך ואחר כך אצל הזקנה, הבנו שזוהי קנוניה – וכך יצאו מכאן דורות שלמים אל דרכי החיים, מי כסוציאליסט זועם על עוצמתו השרירותית של הקפיטליסט, ומי כמתמחה בעסקות כלכליות סיבוביות, שבמקורן עמדה היכולת לפצח את חומת החרם של "המכוער", אורבך, אברהם והזקנה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    בית דיזנגוף. פה הוכרזה המדינה
    צילום: חן מיקא
    צילום דפנה מרוז החברה להגנת הטבע
    בית גולומב. היום זה מוזיאון ההגנה
    צילום דפנה מרוז החברה להגנת הטבע
    הקיוסק הראשון. ניצב מאז ומעולם
    צילום: טל כהן
    מומלצים