טיול בנבכי הנפש (שלנו). ספר חדש

"הנפש מרתקת כל אחד מאיתנו, אך נראה שמי שאינו עוסק באופן ישיר בנושא הזה נוטה להירתע ולחשוש ממנו", מסבירה הפסיכולוגית הקלינית עליזה גולדשטיין בספרה "רגש, מגע, קשר" (הוצ' "מטר"). הספר נכתב עבור אנשים שרוצים, גם אם לעתים חוששים, לגעת בעולם הרגשי והנפשי ולהכירו מקרוב יותר. גולדשטיין מבקשת לאפשר לקוראים יותר חופש בבדיקה של מחשבות, רגשות ומשאלות, לעזור להם להבחין בין הטבעי והצפוי לבין מה שדורש עזרה מקצועית, בין הסבל היומיומי הפשוט, שניתן לחיות איתו, לבין מצוקה נפשית המכרסמת והורסת את החיים.

בושה

הבושה היא מחיר ההשתייכות לחברה. תינוק אינו מתבייש: הוא בוכה, אוכל, פולט ומגיב בהתאם לצרכיו המיידיים. אבל עד מהרה הוא לומד שזה לא מקובל. כבר בגיל שנתיים לערך מצפים מהפעוט לשלוט בצרכיו ולחוש בושה כש"בורח לו". וככל שההורים והסביבה נוקשים ומחמירים יותר בדרישותיהם, כך הבושה עמוקה יותר. בגן לומד הילד שהגננת תכעס והילדים ילעגו לו אם יתנהג רק לפי צרכיו ורצונותיו. הלעג החברתי הוא כוח עצום שמעטים מסוגלים לעמוד בפניו. וכך, כדי להימנע מבושה, אנו לומדים להסתיר: תחילה את צרכי הגוף ואחר-כך את צרכי הנפש. לשמור בסוד את המאוויים, הפנטזיות, התשוקות, המיניָת. להסתיר את התוקפנות, הקנאה, הפחד.

בפן החיובי שלה, הבושה היא כוח חיובי של צמיחה, התפתחות וקשר: איננו יכולים לכפות את עולמנו על הזולת. מין עם בן-זוג שאינו מעוניין בכך הוא אונס, לקיחת דבר בלי לשלם הוא גניבה.

מתי יש בעיה: כאשר הבושה הופכת לכוח מצמית. לעתים אדם חש שאין כל מקום ליצריו, לייחוד שלו. הוא מסתגל כל-כך לסביבתו, עד שהוא נמחק ומת מבפנים. זה קורה בדרך-כלל כאשר המשפחה או החברה מפעילות כוח מוגזם שאינו תואם את צרכי הילד המתפתח, ורבות מהבעיות הנפשיות נובעות מקונפליקט זה. הבושה היא מקור לתסמינים רבים. אצל אחדים היא מעכבת התפתחות מקצועית, שדורשת חשיפה והתמודדות עם כמות הולכת וגדלה של אירועים ומצבים. אצל אחרים היא עלולה להביא לצמצום ודלות בחיי המין, בשל הבושה לבקש ולבטא את הפנטזיות והמשאלות.

פחד

האדם פוחד כחלק מההתפתחות הנורמלית שלו. הפחד מפני המוות, הנטישה, מפני זרים. מעצם היותנו בני חלוף, חסרי אונים מול כוחות רבים, הזקוקים לכל-כך הרבה כדי לשרוד, נובע גם הפחד. היעדר פחד מוביל להפרעות נפשיות קשות, כמו האישיות הפסיכופתית, זו שבבסיס התנהגות עבריינית ופשע. בהיעדר תחושה של פחד, אדם עלול לסכן את חייו, לנהוג בחוסר אחריות, ללא שיקולים מוסריים וללא אחריות רגשית למעשיו.

מתי יש בעיה: כאשר הפחדים הם כוחות מעכבי מימוש וגדילה. במקרים רבים מקורם בחוויות ראשוניות, ילדותיות, ארכאיות. הפחד מפני נטישה, למשל, הוא חלק הכרחי בהיווצרות קשר תקין בין תינוק להוריו, אך בגיל מבוגר הוא עלול להביא לתלות יתרה או להימנעות מקשר, כדי למנוע את האפשרות להינטש.

יש להבדיל בין חרדה ופחד. בין מצבי החרדה ניתן למנות התקפי חרדה (פאניקה) ופוביות שונות. התקפים אלה הם מצבים שבהם אדם חווה חרדה עזה, מציפה, ללא סיבה ברורה. ההתקפים מלווים בתסמינים כמו הזעה, דופק מואץ ובחילה, המזכירים התקף לב. הטיפול המומלץ למצבי חרדה הוא תרופתי, מאחר ולעיתים הרקע להפרעה הוא ביולוגי ואינו קשור בהכרח לתכנים נפשיים.

תוקפנות

התוקפנות כפוטנציאל היא תכונה מולדת. זהו דחף שנמצא בכל אחד מאיתנו והוא הכרחי לצורך הישרדות. הדחף הזה יכול להיות מתורגם לאינספור אפיקים בונים וחיוביים, כמו תחרותיות, אסרטיביות וספורט, אך גם למלחמות, לפגיעה מילולית או פיזית בזולת, להרג. בתהליך התפתחות תקין הילד לומד שכאשר הוא תוקפני מדי, ההורה לא מקבל זאת. מאחר ואובדן אהבת ההורה הוא הדבר הנורא ביותר לילד קטן, הוא לומד לתעל את תוקפנותו לאמצעים מקובלים חברתית. זהו תהליך היווצרותו של הסופר-אגו, שהוא מעין "הורה פנימי" שמכוון את ההתנהגות.

מתי יש בעיה: כשילד לומד שלא חשוב מה יעשה, לעולם לא יוכל להשיג את אהבת הוריו, הוא לומד שאין קשר בין מעשיו לבין היחס כלפיו. הילד הזה יכול ללמוד שלאף אחד לא אכפת כיצד הוא מתנהג. במצבים קיצוניים הוא לומד שתוקפנות תסב לו עונג. במקרים אלה עלולה להתפתח התנהגות עבריינית, שבנויה על אי-תפישת הזולת, הקורבן, כישות עצמאית בעלת קיום משל עצמה, אלא כחפץ, אובייקט, המיועד לסיפוק צרכיו של התוקפן ואין לו זכות לקיום משלו.

גם אי-ביטוי של תוקפנות מהווה בעיה. לעתים קרובות ריסון מוגזם של הכעס הוא בסיס לקשיים רגשיים ופיזיים. כעס שאינו מוצא ביטוי עלול, לאורך זמן, להתבטא בדפוסים של תוקפנות פאסיבית. במשפחות בהן אין מקום לביטוי כעס, עלול להיווצר דפוס קשה ולא פחות כואב. אנשים שמפגינים תוקפנות פסיבית הם תמיד מנומסים ואדיבים, לא מתפרצים, שולטים בעצמם, בזים לגילויי רגש. אבל כל מגע איתם מעורר תחושות של אי-נעימות, התנשאות מצידם ואשמה. התוקפנות שלהם מתבטאת באלפי דרכים עקיפות, ולעולם לא במישרין.

קנאה

הקנאה נמצאת בכולנו, והיא לובשת אינספור צורות. קנאה במי שמוצלח מאתנו, אהוב מאתנו, יפה מאתנו. הסתכלות אמיתית של אדם בעצמו ובטבע יחסיו עם העולם תמיד תפגיש אותו עם הקנאה. אנשים נבדלים זה מזה בעוצמה ובאופי של קנאתם, אך אין אדם שאינו מכיר את הרגש הזה.

קנאה היא גם כוח מניע: להצליח יותר, להשיג יותר. הרצון להשיג יותר הוא כוח חיובי המאפשר גדילה והתפתחות. אפשר לכוון את הרצון הזה להשגת עוד ידע, עוד אהבה, עוד כוח להשפיע ולהטביע חותם. כאשר הסביבה טובה דיה, הקנאה והתחרותיות מתורגמות להשגת חיים עשירים ומלאים יותר.

מתי יש בעיה: כשהקנאה היא כוח הורס – שתלטני, רכושני, מפחית ערך. כשמתעוררת באדם קנאה עזה, היא עלולה להיות מכוונת להרס הזולת: אם אין לי – גם לך לא יהיה. קנאה במובן של צרות עין מכוונת להשגת בעלות, וכל תוקפנות, כולל השמדת אובייקט הקנאה, מוצדקת כדי להיפטר מהרגש הבלתי-נסבל הזה. סוג אחר של קנאה, במובן של חמדנות, מכוונת לקחת את הטוב שיש לאחר, בלי קשר לתוצאות. קנאה עזה מדי היא גם הבסיס להרס של יחסים בין-אישיים, שכן אדם בריא בנפשו לא מסכים להיות לאורך זמן אובייקט, רכוש של מישהו אחר.

מאידך, אדם שאינו נותן לקנאה כל מקום יתקשה לרצות, להשיג, להצליח. היעדר קנאה עלול להוביל להיעדר תחרותיות והישגיות, לפאסיביות יתרה. לפעמים היעדר ביטוי חיצוני לקנאה עלול להיות אמצעי הגנה מפני קנאה רבה מאוד, מודחקת, לא מודעת. אדם שלא מסוגל לבטא את הקנאה שלו, גם לא מסוגל להשיג עבור עצמו את האמצעים למימוש צרכיו ורצונותיו.

אשמה

אשמה היא הרגש האנושי המפותח ביותר. מקורה בהבנה של הרס, באמפתיה. התפתחות החברה עוברת דרך האשמה שמובילה לצורך להיות טוב יותר, לתקן. היא קשורה בפחד לאבד את אהבת ההורה הטוב, להרוס אותו. ללא אשמה אין אפשרות לאינטימיות, להדדיות בקשר. רגש האשמה הוא הבסיס לאפשרות של תיקון ושל אמפתיה, לגילוי של רגישות לסבלו של האחר.

מתי יש בעיה: כאשר האשמה אכזרית מאוד. סופר-אגו נוקשה מדי, מצפון מעניש מדי, מובילים לחיים של סבל עצמי. כשסופר-אגו נוקשה מדי נמצא על כס השיפוט, המשפט נעדר רגשות, אין בו חמלה, והעונש שהוא גוזר אינו הולם את הנעשה, ואינו מביא בחשבון את המגבלות האנושיות.

אושר

מהו האושר? הסקרנות המולדת, למשל, שטמונה בה שמחת הגילוי וההרפתקה, מוכרת לכל מי שמגדל או גידל תינוק בריא. אצל המבוגר, הסקרנות הזאת מתורגמת לרצון לדעת, לחוות, להתרגש, לשאיפה להישגים, לגיוון, למיצוי היכולת. נדרש אומץ רב כדי להילחם על הזכות להיות מאושר, להיות שמח.

מתי יש בעיה: כאשר אנשים חיים "על הקצה", טועמים מכל הבא ליד, מתנסים, סקרנים, אך אף פעם לא די להם, או כאשר מחיר הבדידות שמאפיינת חיים מסוג זה כבד מדי. מן העבר השני, כאשר הדיכאון הקיומי שולט, כאשר האדם פסיבי לחלוטין ואינו מאמין כלל ביכולתו לשנות את מהלך חייו. אנשים אלה איבדו את חדוות היצירה, אינם מעזים ונצמדים לקרקע בטוחה, ולחיים "נורמליים" שאינם מספקים.

אהבה

כל אחד מאיתנו זקוק לאהבה. האהבה היא התשובה לבדידות, לחוסר המשמעות, לחרדה. האהבה היא הפיתרון לרבות ממצוקות החיים, ולאהבה פנים רבות: אהבה בין בני-זוג, אהבה אירוטית, אהבה בין הורה לילד, אהבת אדם לעצמו. אהבה לים, לבגדים, למדינה. האהבה כוללת בתוכה חוויה של מיזוג, של יחד, של רוך וחום, של קבלה אישור ומתן משמעות.

הדפוס הבסיסי של האהבה הוא הקשר שבין תינוק להוריו. אלה שיודעים להרגיע, לחבק, להאכיל, להשכיב לישון. ההורים יודעים לקרוא את הצורך של תינוקם ולהיענות לו. אין תחליף לדמות אם שיכולה להכיל, להבין ולהקיף את כל הצרכים והרגשות. בסביבה טובה דיה התינוק מרגיש שעומדים לצדו בכל עת. דרך האהבה שהוא מקבל הוא לומד לאהוב את עצמו ואת זולתו.

מתי יש בעיה: כשהתהליך הזה אינו מתאפשר – כשההורה אינו דמות טובה דיה, כשהוא חרד מדי, או מדוכא, או תוקפני ומקנא, כשהוא פשוט לא זמין – נפגעת האהבה העצמית. אז גם אם מטפלים בצרכיו הפיזיים של התינוק, הוא מרגיש שלא באמת רוצים בו, דחוי. כאשר משהו נפגע, הכמיהה לאהבה נשארת בעוצמתה המקורית, חובקת בתוכה כאב ותסכול בלתי-נסבלים, רעב תמידי שמלווה בחוויה של חור. הרעב לאהבה המוחלטת, הסימביוטית, ימשיך ללוות את האדם הפגוע בצורתו הגולמית לאורך כל החיים, והחוסר הזה הוא בסיס להרבה כאב.

אדם המצפה מאחרים להיות עבורו אמא נידון, בסופו של דבר, להתאכזב. האחר הוא תמיד אחר. יש לו צרכים, פחדים, רצונות משל עצמו. הוא לא יכול לבטל את עצמו, לאפשר למישהו אחר להיות מרכז עולמו. אולי לזמן קצר, אבל לא לאורך זמן. אהבה טוטאלית, כזו שלא מכירה בצורך של האהוב להיות שונה ונפרד – נידונה לכישלון. לפיכך האהבה הזוגית אינה התשובה במקרים אלה, והפיתרון האמיתי לצורך באהבה מוחלטת עובר דרך אהבת אדם לעצמו, שמאפשרת לו להרגיש אהוב גם כשההורה, ואחר-כך בן-הזוג, אינם זמינים.