רעיון חדש: "קייטנות" שימור בארץ ובעולם

"מה פתאום באתם לצרפת? גמרתם כבר לשמר את כל ישראל?" 20 הצרפתים שעמלו על שיפוץ טירות עתיקות בצרפת לא הבינו מדוע חמישה ישראלים מתעקשים לתת להם שכם במשימה הלאומית. אבל, הישראלים בהחלט גילו עניין, השקיעו עבודה קשה ואחרי ערב ישראלי מנצח על טהרת הפלאפל והטחינה - הפכו כולם לחבורה אחת מלוכדת.

זה התחיל כמעט במקרה. במסגרת הנסיונות של ישראל וצרפת לשמור על קשרי התרבות ביניהן, מתקיים בין המדינות תהליך של חילופי משלחות מארגונים שונים, כגון ארגוני ספורט, אמנות, מתנ"סים, תנועות נוער ועוד. באחת המשלחות, לפני כשנה, השתתף

אנטואן מונפאר (30), אחראי קשרי החוץ של ארגון "רמפאר" (REMPART) - ארגון הגג של כ-170 עמותות לשימור מבנים בצרפת.  

מונפאר נפגש בארץ עם תמר טוכלר (37), מנהלת מחוז תל-אביב והמרכז במועצה לשימור אתרים." סיירנו באתרי שימור שונים בארץ. היינו בפרדס מינקוב ברחובות, שם יש את מוזיאון הפרדסנות ובית אריזה משוחזר מדהים, היינו בשכונת נוה-צדק בתל-אביב, וישבנו גם במסעדת 'סוזנה', ששימשה בעבר הרחוק כבית-מרחץ עתיק וכבית-בושת", מספרת טוכלר.

מלבד תפקידה במועצה לשימור אתרים מתנדבת טוכלר גם ב"איקומוס" (ICOMOS) - ארגון בינלאומי לשימור שמרכזו בפריז. "הארגון הוקם בעקבות ההרס שיצרה מלחמת העולם השנייה באירופה", היא מסבירה. "נוצר צורך ליצור סטנדרטים אחידים לשיקום ולשימור. זה ארגון שפועל כמעט כולו בהתנדבות וחברים בו אדריכלים, היסטוריונים ואנשי אמנות. מדובר באנשים שנושא השימור ממש בדמם, והם הקימו בהתנדבות ארגון שהפך לגורם ייעוץ בינלאומי".

משלמים כדי לעבוד

מונפאר וטוכלר מצאו מהר מאוד שפה משותפת. במהלך השיחות שניהלו סיפר מונפאר לטוכלר על מחנות הקיץ שעורך ארגון רמפאר. "מדובר על מאות מחנות בכל קיץ, באתרים שונים ברחבי צרפת", היא מספרת. "לכל מחנה נרשמים יותר מ-20 איש, והוא נמשך כשבועיים. הגיל הממוצע של המשתתפים במחנות הוא 25-16, אבל יש גם חבר'ה מבוגרים יותר. כל משתתף משלם כ-300 יורו עבור ההשתתפות. מטרת המחנה היא לעבוד בשימור, שיקום ושיפוץ של

מבנים עתיקים בעלי משמעות היסטורית. המשתתפים עוברים סדנאות שונות של סיתות, טיח, שימור ריצוף וכו' וישנים באוהלים. חוויה".

טוכלר התלהבה מן הרעיון וביקשה להצטרף לאחד המחנות. "רציתי לראות מקרוב איך הפרויקט הזה עובד, כדי לנסות וליזום פרויקט מקביל אצלנו בארץ. יש לנו כאן מספיק אתרים מדהימים, שאפשר לשקם, לשחזר ולשמר. מבנים עתיקים בעכו, ביפו, טירות צלבניות בצפון, מבצר המונפורט, מבצר אנטיפטרוס ועוד".

השלב הבא היה לגייס עוד ישראלים שיהיו מוכנים לשלם כדי להשתתף בחוויה. "במשך כל חודש אפריל שעבר פירסמתי מודעות בעיתונים שהזמינו סטודנטים לאדריכלות ולעיצוב לקחת חלק בפרויקט שימור בחו"ל. ההיענות היתה אפסית. התנאים נראו מאוד לא מבטיחים. כרטיס הטיסה הוא על חשבון המשתתף, השינה היא באוהלים, לא ברור אם יש מים חמים במקלחות, וכמובן עניין צרפת וכל הפרסומים על האנטישמיות שמתגברת שם".

בסופו של דבר הצליחה טוכלר לגייס עוד ארבעה חברים: האנתרופולוג יואב ארבל (24), האדריכלית ענת ארז (27), איש רשות העתיקות אלי הדד ועורך-הדין הירושלמי חיים מן, שניהם בשנות השלושים לחייהם.

באוקטובר האחרון יצאו החמישה למחנה בצרפת. "כל-כך התלהבו מן ההגעה שלנו, שעשו לנו אפילו קבלת פנים בשגרירות ישראל בפריז", מספרת טוכלר. הם גם קיבלו סיוע מיועץ התרבות של השגריות, טובי נתן, ומהנספחת לשת"פ, דניאל ז'וזף.

הקשר נוצר על הפיגומים

משם נסעה הקבוצה לכפר בשם 'ברזי לה-סק' (בצרפתית: ברזי היבשה), באיזור פיקרדי בצפון-צרפת. "זה חור נידח, שאפילו לא מופיע על המפה", מספרת טוכלר. "כל האיזור שם משופע בטירות מדהימות מימי הביניים, שספגו נזק אדיר מן הארטילריה הגרמנית במלחמת העולם הראשונה. התמקמנו באוהלים מול אחת הטירות והתחלנו בעבודה. תושבי הכפר, שהנושא כמובן חשוב להם מאוד, דאגו מראש לציוד עבודה ולפיגומים".

- חמישה ישראלים, עם עוד 20 צרפתים. איך קיבלו אתכם?

"בהתחלה היתה רתיעה מסוימת, אבל העבודה שכם אל שכם, שוברת מחסומים. צועקים אחד לשני: 'תעביר את האבן', תביא את הפטיש', 'זוז ימינה, שמאלה' וכו'. נוצר קשר בלתי-אמצעי, כי נמצאים כל הזמן יחד. עובדים, אוכלים, ישנים. החבר'ה במחנה לא הפסיקו לשאול 'מה פתאום באתם לצרפת? גם צוותי טלוויזיה ועיתונות הגיעו לראיין את הישראלים שבאו לשפץ ולשמר את צרפת. פתאום הפכנו לשגרירים. כתבת אחת שראיינה אותי בנושא האנטישמיות, לא

הטירה. נזק מאז מלחמת העולם הראשונה‏ (צילום: תמר טוכלר)

1

2

3

4

הפסיקה להביט מאחוריי ומסביבי. רק כששאלתי אותה מה היא מחפשת, הבנתי שהיא מנסה למצוא את הרובה שלי".

בין הראיונות הם עבדו, עבודה פיזית קשה. "פתאום אתה מגלה בעצמך יכולות פיזיות, שלא ידעת קודם שהן בכלל קיימות בך", היא צוחקת. "העבודה מתבצעת בשיטה של תחנות. מלמדים אותך לסתת באבן ואז אתה עובד כל היום בסיתות. למחרת מלמדים אותך להכין טיח ואז אתה מטייח. לקלף בטון, להוביל ולהניף אבנים, לשקם מרצפות עתיקות, לפנות עפר ולמיין אותו. זה ממש מעניין ומרגש.  

"באחד החדרים בטירה, שהיה עמוס בעפר, מרצפות שבורות ורעפים, מצאנו תרמילי כדורים ממלחמת העולם הראשונה. הצטמררתי. סבא שלי שירת בצבא גרמניה, כתותחן, בחזית עם צרפת. אולי הוא ירה אז את התחמושת שאני מפנה היום?"

בגטים חמים לפני העבודה

גם הקשר עם החברים במחנה התהדק. סדר היום כלל השכמה ב-08:00 בבוקר וארוחת בוקר של בגטים חמים מן המאפייה בכפר וריבות וקפה מעשה ידי התושבים. ב-13:00 הפסקה של כשעתיים לארוחת צהריים, ולאחריה חודשה העבודה עד לשעה 19:00 בערב.  

הערבים הוקדשו לפעילות חברתית. "עשינו להם שם ערב ישראלי מדהים", מתלהבת טוכלר. "הבאנו מהארץ טחינה, פלאפל, ביסלי. הכנו קוסקוס ועלי-גפן ממולאים. הצרפתים ממש התלהבו. הקרח נשבר מהר מאוד. גם המקום השפיע. מתחת לטירה המדהימה הזו יש מערכת מנהרות תת-קרקעיות סודיות, ובתוכה אח גדול, שבערב אפינו בתוכו לחם.

"בסופי-שבוע מגיעים לביקור בני המשפחה של משתתפי המחנה, ומסייעים גם הם בעבודת השיפוץ. תושבי הכפר מעלים בכל סוף שבוע מופע מיוחד של ארבע שעות, שמתאר את היווסדות הכפר וההיסטוריה שלו. המון ריקודים ושירים. הם מוכרים כרטיסים, וההכנסות מוקדשות לפרויקט השיקום. בסוף השבוע שאנחנו היינו שם, הגיעו למופע 700 איש".

בשבוע שעבר התקיים באודיטוריום של מכללת שנקר ברמת-גן ערב סיכום הפרויקט, בהשתתפות נציגי המכון הצרפתי של שגרירות צרפת בישראל, שעמדו מאחורי הפרויקט, נציגי משרד החוץ, סטודנטים רבים, ועוד. "סיפרנו שם על החוויות שעברנו והצגנו תמונות וסרטים שצילמנו שם", אומרת טוכלר. "בסך-הכל זה נראה כאילו החלפנו רק שלוש שורות של אבנים. צריך להבין שמדובר בעבודת נמלים. כל אבן דורשת כמעט יום וחצי עבודה".

- מה המטרות כעת?

"השאיפה היא להמשיך ולהוציא ישראלים לפרויקטים כאלה בעולם וליצור כאלה גם בישראל. זה נהדר לשפר כך את תדמית ישראל בעולם. זה מצטלם טוב, וזה גם סוג של שיעור היסטוריה מעשי. לומדים את תרבות התקופה, הרקע המקומי, אמנות. כולנו אמרנו בתום השבועיים האלה, שכיום התרבות הצרפתית מעניינת אותנו הרבה יותר".

• המעוניינים לקחת חלק במחנות שימור בקיץ הקרוב, מוזמנים לפנות לאימייל icomos@netvision.net.il .