פגישה בג'ונגל

בבוקר האחרון של בבקתת הקש בקצה הג'ונגל, הצלחתי להתעורר מספיק מוקדם כדי לצאת לטיול שחרית אמיתי. זה שנים אני מתכננת טיולי בוקר, נפש בריאה בגוף בריא וכל זה, אבל זה פשוט לא קורה. הילדים רוצים צ'איי וביסקוויטים, אין חשמל וצריך לשאוב מים, עקרב שחור מתגלה מתחת לערימת הכביסה, החלבן מגיע ורוצה לפטפט, עוד בוקר נעלם.

והנה, הזריחה עדיין רחוקה, איש אינו מצפה לי, ההזדמנות שחיכיתי לה. תוך שישים שניות מהרגע שפקחתי את עיניי אני בחוץ, בחול הלבן שליד הנחל, ואני עושה את דרכי אל תוך הסבך הירוק.

כמה כיף להיות לבד! רק אני והקופים. והנחשים. וכמה פנתרים שחורים. וחזירי בר ושוורי בר ואיילות. ומאות סוגי ציפורים, כולל עשרות זני ציפורי דיג. אוכמניות בר בשלות על השיחים הדוקרניים לצידי הנהר. עצי מנגו, צ'יקו וקוקוס, ועוד זנים רבים לא מזוהים גדלים בצפיפות ולפעמים קשה לי למצוא שביל.

אני מזהה ארבעה סוגי עשבי מרפא: אחד לשיעול, אחד לכאבי בטן, אחד לנפיחויות, ואחד (ואותו אני מכרסמת מיד) שמשפר את הזיכרון ומרענן את החשיבה. שורשי אוויר עצומים תלויים מהעצים ויוצרים מעין סורגים דרכם צריך לעבור אם רוצים להמשיך פנימה.

אני יודעת שהג'ונגל הזה ממשיך כעשרים קילומטר לכל כיוון, וכמעט אין בו יישובים. שמעתי שיש כמה משפחות שבטיות שגרות באיזור האגם, כשבעה קילומטר פנימה.

אני הולכת בלי לשים לב לשביל, הכל קל ונוח ונראה לי כמשחק ילדים. הנחל משנה צורה ומתעקל סביב סלעי אזוב חלקים ועצי מנגרוב. כשחם לי, אני קופצת למים הצלולים ושוחה בחדווה. אני בטוחה, אני יודעת שאני בטוחה לחלוטין ושאין משהו רע שיכול לקרות לי. אני כבר אספר שצדקתי, ולא אנסה ליצור מתח מזוייף. אספר כבר שראיתי קוברה, היא חצתה את השביל כמה סנטימטר לפניי ונעלמה מהר, כמי שלא רוצה חלילה להבהיל את האורחת.

אכן לא נבהלתי. אפילו לא נבהלתי כשראיתי אותו, כמעט ערום, באזור-חלציים לבן ושיער שחור-אפור ארוך ופראי. הוא חייך אלי מיד, ובא לשבת לידי. הצעתי לו סיגרייה, והוא סירב. הוא הציע לי סרטן שהוציא מאזור-החלציים, וסירבתי. ישבנו בדממה, ואז ניסינו לשוחח בעירבוב של שפת סימנים, הבעות פנים, וכמה מילים דומות להינדי.

נשים קשורות לעצים

קראתי הרבה על השבטיים (כפי שהם מכונים בהודו), אבל זה היה לי המפגש הראשון. השבטיים חיים בכל מקום בו נשאר ג'ונגל, אבל הג'ונגל בהודו הולך ונעלם. בזמן העצמאות מאנגליה, לפני כחמישים שנה, הג'ונגל כיסה יותר משבעים אחוז משטח המדינה. היום הצטמצם השטח ל-17 אחוז בלבד, ולמרות הדאגה, ישנם כל כך הרבה נושאים על סדר היום הלאומי ששמירת הסביבה אינה זוכה לכותרות לעיתים קרובות.

ישנה גם מסורת הודית של חוסר דאגה מרובה מדי לענייני העתיד: בשביל זה ישנה אלוהים, ויש לה תוכנית, והכל יהיה בסדר (או לא) לפי התוכנית שלה.

לפעמים קבוצות של מקומיים, בדרך כלל נשים, מתארגנים כדי לשמור על היערות. הנשים קושרות את עצמן לעצים, שוכבות בשבילי הבולדוזרים, שרות ומתפללות לאלות המקומיות שיישפכו את חמתן על הפולשים.

מהרג'י תמיד אומר "לאורך כל ההיסטוריה, וההיסטוריה ארוכה פי מונים ממה שאתם משערים לעצמכם, כל מאה שנים המצב מתהפך. מאה שנים של צמיחה אנושית והידלדלות של הג'ונגל, ואחריהן מאה שנים של הידלדלות אנושית והתגברות הג'ונגל. זה הכל ג'ונגל, הרי", אומר ומצביע סביבו, אפילו בליבה של דלהי, "אפילו הבטון לא יכול לעצור את אמא אדמה כשבא לה להצמיח את הזרעים הטמונים ברחמה".

כשאני מנסה להבהיר את העובדה שהג'ונגל מידלדל כבר הרבה יותר ממאה שנה, הוא צוחק. "תיהני מהעובדות שלך", הוא אומר, "או תסבלי מהעובדות שלך. זה לא משנה את המציאות".

מהרג'י נתקל פעם, בצעירותו האגדית, בבני שבט הביל האגדיים. הם חיים במרכז הודו, בג'ונגלים לצידי נהרות הנרמדה והקוורי הקדושים. פעם הם היו רבים מאוד, היום מספרם מצומצם. הם חיים כבימי קדם, והם אפילו, תיקחו נשימה עמוקה, אוכלים בני אדם! למרות שבימינו, נראה שהם מסתפקים בחיות אחרות.

נזירים, אנשי רוח ומחפשי-דרך אוהבים לעשות עלייה לרגל ממקור נהר הנרמדה ועד לסופו, טיול רגלי שנמשך אך ורק שלוש שנים, שלושה חודשים ושלושה ימים. הולכים לאט. מתמקמים לתקופה באיזור הנקודה אהוב. הסופית, סופרים את הימים בזהירות ומגיעים לים, הנקודה הסוםית, ביום המדויק.

בלי בגדים ונעליים

בדרך, חוצים את אזורי שבט הביל. עולי רגל רבים נתפסים, כל רכושם, כולל בגדיהם ונעליהם, נלקח מהם, והם מסולקים במהירות מהאיזור. ("אמרתי תודה שלא סיימתי את חיי בסיר מלא עשבי תיבול", אמר לי פעם כוהן מההרים כששאלתי אותו איך המשיך ללא בגדים ונעליים).

כשתפסו את מהרג'י, הקבוצה הקטנה לקחה אותו מיד למלך השבט שהשתחווה לפני הנזיר, נתן לו כוסית ממשקה אלכוהולי תוצרת בית, נתן לו טרנזיסטור במתנה, והתעקש שיאכל וישתה ויישן איתם בלילה, לפני שימשיך לדרכו. מה ראו בני השבט במהרג'י שלנו, אני לא יודעת.

מהרג'י נוצר את זיכרון הימים איתם קרוב לליבו. הממשלה מנסה, כמובן, להגן על השבטיים, על זכותם לחיות את חייהם הרחק מהלחץ התרבותי להיות מודרניים, ומהר. מחד, אין עליהם חובות אזרחיות שיש על שאר האוכלוסייה (כמו חינוך חובה), ומאידך ישנה חקיקה ששומרת עבורם מקומות במוסדות ההשכלה והשילטון הציבוריים.

רבים מהשבטיים ממורמרים באופן קיצוני, עניים ושתויים וחסרי תקווה, ורבים חברים באירגוני השחרור המאואיסטים במזרח הודו. אירגונים על-ממשלתיים מנסים ליצור פרוייקטים כדי לעזור לשבטיים לצאת מהעוני הנורא שנגרם כשהג'ונגל נעלם מעל ראשיהם – קואופרטיבים של מלאכות יד, למשל, אבל כל הריקמה שבעולם אינה יכולה לספק את הערגה של אדם לחזור לעולמו שהיה, ונכרת.

סרטנים לארוחת צהריים

החבר החדש שלי הצליח לספר לי שהוא גר רחוק, שמה, ושהוא פה כדי לתפוס סרטנים לארוחת הצהריים. "קוקלו, קוקלו", הוא אמר שוב ושוב, ואז פשוט קפץ למים, שחה לגדה השנייה, חפר קצת בבוץ מתחת לשורשי מנגרוב אימתני, וחזר אלי מרוצה.

"קוקלו!" אמר, והראה לי את הסרטן שבידו לפני שהכניס אותו לבד הלבן. סיפרנו אחד לשני על הילדים שלנו. יש לו חמישה, הגדול בגובה הכתף והקטנה בגודל כף ידו. הוא לא יצא מהג'ונגל מעולם, את אישתו הביאו לו מג'ונגל אחר. שמו וסודווה, שם הינדי, אבל הוא לא הינדו.

"בגוואן?" שאלתי, בגוואן זה אלוהים, בערך, בהינדי. וסודווה הצביע סביב סביב ואמר "בגוואן, בגוואן". אחר כך הוציא קוקלו מהבד, חייך אליו, ואמר שוב "בגוואן". כל הקלישאות היו נכונות, זו לא אשמתי. הוא הקרין רוגע. הוא הקרין טוב לב וקבלה. הוא הקרין עוצמה שקטה. הרגשתי שאני אוהבת אותו מזמן, שאהבתי אותו מאז תחילת הזמן.

ללא ספק הגיע הזמן לחזור לבקתה שלי, היום אני חוזרת הביתה. גם הוא אמר לי שהוא חוזר הביתה, לאכול. הוא שאל אם גם אני הולכת כדי לאכול. רציתי, כל כך רציתי, שיזמין אותי אל ביתו ומשפחתו לארוחת סרטנים והיכרות. אולי הוא התבייש, אולי חשב שביתו רחוק מדי. עמדנו שם ארוכות, לא רצינו להיפרד. בסוף, בחוסר רצון אמיתי, פניתי והלכתי. גם הוא. כשהסתובבתי כעבור רגע להביט בו פעם אחרונה ראיתי שגם הוא הסתובב אליי. ראיתי בפניו את פני.