שתף קטע נבחר

היא לא ידעה את שמו

אנה וגנר נזכרת במסיבת פורים רחוקה, ובנסיך תורכי יפה עיניים ומסוקס זרועות שהקסים אותה, ומסבירה מדוע לעולם אין להזכיר לזולת מה עשה כשהיה שיכור

הוא היה נסיך תורכי, ואיכשהו יצא שאני התהדרתי במחלצות מרוקניות מפוארות לכבוד האירוע, ובגלל זה, ככל הנראה, התקרבנו מעט בזמן שפיזזנו, ואחר כך התקרבנו עוד קצת ועוד קצת, ובחסות החשיכה קרו כנראה מיני דברים שהחשיכה יפה להם.

 

למבוגרים, פורים יהיה תמיד עילה להתנהג באופן קצת לא מהוגן בחברה. ופורים יישאר תמיד, למגינת ליבי, התאריך העברי של יום ההולדת שלי ועילה לחברים שלי לחבר בין נשפי-תחפושות עתירי אלכוהול לבין העובדה שגדלתי בשנה. גם אל המסיבה ההיא הגעתי רטנונית ורוגנת, כי אני פשוט שונאת להתחפש. את המחלצות שאלתי משכנתי ז'קלין, שהתבוננה בי בספקנות עמוקה ופסקה: "אין לך את זה".

 

- את מה? נהמתי לעברה בעודי מנסה לעשות משהו עם כוחול מתחת לעפעפיים.

- "את היכולת לצאת מהעור שלך, זה מה. לא מעייף אותך לפעמים להיות את ורק את? לא נעים לך להיות מישהי אחרת אפילו לכמה שעות?"

 

הייתי קצת המומה, אבל גם לרטנונית רצינית קשה לדבר בדיוק כשהיא תוחמת שפתון ועושה זאת בגמלוניות בלתי חיננית בעליל. לא אוהבת להתאפר. גם איפור הוא בעיני סוג של תחפושת שמתאימה לכל אישה בעולם חוץ ממני. אבל המסיבה והנסיבות חייבו, אז עשיתי את המוטל עלי בצייתנות ובלי חמדה, והלכתי כי הזמינו, כי צריך וכי יש לי יום הולדת, ומרוב שכעסתי על עצמי ועל החג ועל הקפטן ההדור ששוליו נשרכו על הכביש, בכלל לא שמתי לב ששידכו לי נסיך תורכי.

 

לימים התברר שלא בדיוק שידכו. לימים התבררו דברים שונים וסותרים, אבל באותו ערב הייתי שבויה בקסמו של עלם שכן ידע לצאת מעורו. הטורבן שלו עוטר בנוצה הראוייה ובאבן יקרה מזוייפת שזרחה בירקרק בהיר ורק הדגישה את הירוק-חתולי של עיניו. מתחת לווסט הרקום שלו אפשר היה להבחין במסוקסות מסויימת של שרירי קיבורת זרוע, בדיוק במידה שהיתה חביבה עלי אז. היה לו שריד של מבטא מתנגן ספרדי שכזה, ולא ידעתי עליו כלום כשהתחלנו לרקוד וגם לא כשהחשיכה הפכה לתירוץ. היה בו אותו חן-תנועה שממש לא אופייני לילידי הארץ ודווקא מצוי בטונות אצל גברים לטיניים, וגם זה שבה את ליבי, או אברים אחרים באנטומיה, כי אני זוכרת רק את החן, ולא את מה שקרה אחר כך.

 

הוא ידע לשתות היטב. טוב בהרבה ממני, צריך לומר. כך שכאשר התעוררתי למחרת, לקראת הצהריים כשבחוץ היכו בליינים בפטישים בראשיהם של בליינים שלא הצטיידו בפטישים, ומצאתי אותו במיטה שלי, הוא חייך ואני רציתי למות. כמו מיליוני בחורות בנות עשרים וקצת לפניי, כמו מיליונים אחריי, שמצאו וימצאו את עצמן בחברת זר מוחלט על יצוען המהוגן לגמרי, ולא היה להן ולא יהיה להן מושג כיצד ומדוע הגיעו לשם, כיצד בכלל הצליחו לעלות במדרגות ולפתוח דלת, ולהגיע למיטה ולעשות בה - מה בדיוק?

 

עמדתי מול המראה במקלחת, מרוחת איפור כליצנית מרוטה מסרט רע, קורבן הנגאובר קלאסי בגווני ירקרק-אפור-גוויה, וניסיתי ביני לביני ללחוש את שורות הפתיחה הכי מוזרות שעלו בדעתי, אבל הכי מתבקשות בסיטואציה:

 

- סליחה, אה, אבל איך קוראים לך?

- סליחה, מי שלא תהיה, אתה מוכן בבקשה לספר לי אם התקיים בינינו אקט מיני חלקי, או אולי חס וחלילה מלא, בהסכמה ובצנעה, או אולי לא?

- סליחה, אתה מוכן לעוף מכאן בחן מיד, לפני שאני מתעלפת מרוב מבוכה?

- סליחה, אולי אתה יודע לעשות קפה, כי כרגע אני ממש לא מסוגלת?

 

נשכתי שפתיים והלכתי על האופציה האחרונה. הוא המשיך לחייך בעוד רקותי ההולמות מלבישות עלי פרצוף של שכיב מרע. שתקתי עד שהצלחתי להגות את שאלת ה"מה בדיוק היה בינינו בלילה", והוא המשיך לחייך – חיוך מקסים בנסיבות אחרות ומוציא מן הדעת בהנגאובר – ואמר: למה חשוב לך לדעת?"

 

בחיים לא שאלו אותי שאלה כה מכשילה. מה הייתי אמורה לעשות? לספר לו שמעולם לא אירע לי כדבר הזה? למה שיאמין לי? להתנצל על התנהגותי לא יכולתי, כי הוא נראה מרוצה למדי ואני הייתי יוצאת אידיוטית מושלמת. להגיד לו שאני בכלל לא כזאת? מה זה "כזאת"?

 

בשלב הזה של חיינו המשותפים ישבתי מולו בטישרט מהוה מהצבא ובמכנסי טרנינג. הוא היה עדיין בשרוואל משיי בצבע בורדו מתחפושת הנסיך שלו, ולא טרח להתעטף בחולצה, הגם שהצעתי לו. התבוננתי בריכוז וניסיתי להיזכר: האם נרדמתי בין הזרועות השריריות הללו? ומה לכל הרוחות אירע לפני שנרדמתי? ולמה, למה הוא לא מספר לי?

 

גם אחרי הקפה השני ובערך שלושה ליטר מים שנלגמו כדי שאשוב לאיתני, הוא לא נידב אינפורמציה. מה שהיה קודם מאתגר ומתגרה במקצת הפך לבלתי נסבל תוך שעה בערך: ממש במטבחי יושב עלם נסיכי, שיודע עלי משהו שאני לא יודעת כלל, והוא לא מוכן לספר.

 

ייתכן שלו הדברים היו מתרחשים שנים אחדות מאוחר יותר, הייתי מיטיבה להתנהג. אז כבר הבנתי שזה בדיוק קסמו של הקרנבל, של נשף המסכות, של פורים בכל שם שתקראו לו:  האפשרות והיכולת לעבור מטמורפוזה מהירה לא רק בלבוש ובהתנהגות, אלא בעצם הזהות. לאבד שליטה בצורה מסודרת, ולשוב אליה אחר-כך ולהבין שבעצם הקרנבל הוא זמן שמחוץ לזמן, בו מותר מה שאסור ביתר ימות השנה.

 

גם תרבות שתייה למדתי מאוחר יותר, ויש בה כללים ברורים: לעולם אין מזכירים לזולת מה עשה בשעת שכרותו המופלגת, יען כי מובן לכולם שהוא בסך הכל רצה לצאת מעורו לשעות מספר, והגזים קצת באתנול. אז מה? פעם הזולת הגזים, פעם נגזים אנו, ולצורך יחסינו התקינים עם הזולת בעתיד כדאי שלא נעשה מזה עניין.

 

אבל בפורים של המחלצות המרוקניות טרם ידעתי מה עושים ואיך עושים זאת בחן שבו ניחן הזר שמעבר לשולחן המטבח. בנסיבות אחרות, החיוך שלו יכול היה לבשר לי את בואו של אביב חדש. בזמן ההוא, הוא נראה לי תחילה ציני ואחר כך מתנשא באורח לגמרי בלתי נסבל. איכשהו שמעתי את עצמי אומרת לו, והמלים יצאו חלולות לגמרי מתוך פה חרב כמדבר: "הכי טוב שתלך. עכשיו". הוא משך בכתפיו והמשיך לחייך. "אם זה מה שאת רוצה", אמר, ועטה על עצמו וסט רקום של תחפושת, קד קידה מושלמת ואירונית ונשק לידי.

 

הדבר האחרון שאני זוכרת הוא השעשוע העמוק שנשקף מעיניים ירוקות ענקיות, שמעליהן סמרו גבות שדיות קצת וכהות מאוד. אחר כך, בפירואט קטן וחביב, הוא חג לעבר הדלת ונעלם מחיי, בדיוק כמו שרציתי.

 

עשר דקות אחרי זה כבר רציתי דברים אחרים. מפגרת, אמרתי למראה כשגירדתי שרידים אחרונים של כוחול. מפגרת, חזרתי ואמרתי לעצמי בסבב הטלפונים הראשון לחברים שהיו במסיבה: קודם כל להתנצל, אחר כך לברר עובדות. אבל אי אפשר היה לברר. גם אלה שהתעוררו לא ידעו לספר לי דבר וחצי דבר על נסיך תורכי ירוק עיניים עם גבות מרשימות ווסט בלי חולצה. איך קוראים לו? רצו לדעת. מה לך ולו? שאלו. על שתי השאלות לא ידעתי להשיב.

 

החברה שבביתה התרחשה המסיבה טענה שהוא היה הדייט של מישהי שטענה שמעולם לא פגשה אותו. חברה אחרת אמרה, שהוא הגיע בלוויית בחור אחר שפרש מהמסיבה מיד כשהנסיך ואני התחלנו להתגפף. ומה קרה אחר כך? שאלתי. היא לא ידעה, כי היתה עסוקה בעצמה עם מישהו חדש לגמרי ומד-הים. בחור אחד מבאי המסיבה, שלעולם לא מפספס בחור נאה אחר, אמר שבכלל לא ראה דבר כזה, ואולי אני מדמיינת?

 

עשרים שיחות טלפון מאוחר יותר, הייתי צריכה להתמודד עם הוודאות המוצקה, שלעולם לא אדע. לא את שמו, לא מה אירע בינינו ולא כיצד אוכל למצוא אותו. כי באיחור של עשר דקות מרגע שנעלם מחיי, פתאום הבנתי שאני מאוד רוצה למצוא אותו. עד היום אני רוצה.

 

אז שנשתה משהו? הנה שלושה ערבובים מאד אפקטיביים למי שרוצה לאבד שליטה במהירות.

 

  • וודקה וצ'ייסר שמפניה - הקומבינציה המנצחת, הקוקאין של האלכוהול: שוט וודקה קפואה שנלגמת בבת אחת, ואחר כך, בנחת, שמפניה או יין מבעבע פירותי-משהו. להעצמת האפקט והוזלת העלות לכו על יין מבעבע יבש למחצה. ואחר כך עוד סיבוב, ועוד אחד. אחרי השלישי מצמיחים כנפיים קטנות, אחרי הרביעי הכל מותר.

 

  • לונג איילנד טי, (Long Island Tea) - הגרסה הרדיואקטיבית הקרויה מילק-טי: חצי מידה טקילה, חצי מידה ג'ין, חצי מידה וודקה, כף ליקר טריפל סק, כף ליקר מלון - אם יש "מידורי", מה טוב - חצי מידה רום בהיר, חצי מידה קרם דה קסיס, וכף או שתיים של פינה קולדה. זה נשמע נורא אבל זה טעים באורח חשוד. מוזגים לכוס גבוהה ומצוננת, מוסיפים קוביות קרח ומערבבים. כיוון שזה חשוד, טועמים קצת. ועוד קצת. ואז זה נהייה מדהים, ורוצים עוד אחד. בוגרי סיירות נבחרות נצפו שיכורים כלוט אחרי שתי כוסות.

 

  • GTV - כשמו כן הוא מידה ג'ין, מידה טקילה, מידה וודקה - כולם בכוס גבוהה. קרח? למה לקלקל? ולמי שימצא כי התמהיל הזה חשמלי מדי, מומלץ להחליף את הטקילה בליקר מלון, ואז מתקבל המשקה הקרוי Green Dinosaur, וזה בערך מה שתראו אחרי שלושה סיבובים. ואם תראו נסיך תורכי, נכון שתגידו לי?

 

פורים שמח!

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
"הקוקאין של האלכוהול: שוט וודקה קפואה שנלגמת בבת אחת
ואחר כך, בנחת, שמפניה"
מומלצים