שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    אקסטזי: הפתרון הישראלי לנפגעי הלם-קרב ואונס

    נפגעי הלם קרב ונפגעות אונס משתמשים בכדורי אקסטזי בניסיון להתמודד עם הטראומה, פטריית הזיה משמשת לטיפול בהפרעה כפייתית, סם ההרדמה קטאמין עוזר למכורים להרואין וסם אינדיאני עתיק עוזר לגמילה מאלכוהול. כנס בחסות משרד הבריאות מלמד שסמים מעולם לא היו פופולריים כל כך במחקר הרפואי

    על המחקר האמריקאי החדש, שבודק את יעילות ה-MDMA, החומר הפעיל בסם האקסטזי, לטיפול בהפרעות פוסט-טראומטיות, אמיר קרא בעיתון. הנושא עלה גם במרפאה הצבאית בתל-השומר, שבה הוא מטופל באופן קבוע, אבל כששאל את הרופאים לדעתם, הם אמרו לו שכדאי להמתין לתוצאות של מחקר מסודר והנושא ירד מסדר היום. לפני כחצי שנה, כשהוא סובל ממועקה גדולה, אמיר החליט לקחת אקסטזי בעצמו, ללא פיקוח רפואי, והוא אינו מצטער לרגע. מאז בלע את הכדור מספר פעמים נוספות.

     

    "הרגשתי הקלה גדולה", הוא אומר, "קיבלתי במתנה כמה שעות בלי מועקות וחרדות, השתחררתי מעכבות, הצלחתי ליצור קשר יותר טוב עם אחרים. אנשים לא באמת מבינים מה זה הלם קרב. חושבים שכולנו המומים, זומבים, אבל זה לא המצב. היום, כשאני רואה דמות כמו רמבו בסרטים, אני יודע שהלם קרב יכול להיראות גם בדיוק ככה. גם אני הייתי רמבו - זאת היתה התגובה הראשונית שלי לטראומה, אבל זה השתנה. היום אני לא יכול לחצות שטח פתוח ברגל. יש לי קנסות של 100 אלף שקל מעיריית תל-אביב כי אני לא יכול לחצות כביש. אני מסוגל להיתקע ארבע שעות עד שאני מקבל אומץ לחצות רחוב, אז אני מגיע לכל מקום ברכב, או שאני לא מגיע. תראי כמה דפיקות יש עליו, זה מהחניות שאני עושה. ואחרי שלקחתי אקסטזי, פתאום הייתי רגוע. יש לי 12 התקפי חרדה ביום, ולפעמים הם יותר חזקים מהתקף לב. אני יודע, כי כבר עברתי התקף לב אמיתי פעם. בזמן התקף חרדה אתה תעשה הכל כדי להיפטר מזה: תשתה אלכוהול, תעשן גראס, תיקח כדורים - מה שיש".

     

    - אתה מכיר הרבה אנשים עם הלם קרב שמשתמשים בסמים מחוץ למסגרת הטיפולית?

     

    "המון. בעיקר שותים".

     

    אנחנו נפגשים על שפת הים, במקום שבו מתקבצים לעתים קרובות הלומי קרב נוספים. על פנינו חולף באיטיות איש עם פחית בירה גדולה מוסתרת מאחורי הגב ומאותת לנו לשלום. הוא נראה בן 70 פלוס. אמיר, 48, הלום קרב מאז מלחמת לבנון, אומר לי שהוא בן 53. "גם הוא הלום, אבל הוא לא מוכן שיכירו בו כנכה. הוא שותה נון-סטופ. האלכוהול מקהה את התחושות שאנחנו לא מסוגלים לסבול".

     

    אמיר נחשב פעם לסיפור הצלחה של שיקום מהלם קרב. למרות שהוא מתאר את הטראומה שלו כרב-שכבתית - הוא היה חייל בסדיר במלחמת יום הכיפורים וחייל מילואים במלחמת לבנון - הוא הצליח להקים עסק משגשג להפקת אירועים. "כל הפקה שלי היתה מבצע אנטבה", הוא אומר. "הייתי זקוק לאדרנלין הזה כתחליף לחוויות הקיצוניות שעברתי בצבא".

     

    אבל סיפור ההצלחה הזה היה רק המעטפת. עמוק בפנים רחשו אצלו חיים אחרים לגמרי. "בגיל 18 אתה חסין לגמרי. אין לך פחד מכלום. אבל כנראה שכגודל ההדחקה - גודל ההלם. בתקופת הסדיר היינו נכנסים כמעט כל לילה לפתח'-לנד בלבנון. פעם הנשק שלי הושבת תוך כדי ירי ונשארתי עם מטאטא באמצע היתקלות. מצאתי את עצמי לבד, בין בניינים בשטח אויב, אחרי שרוב החברים שלי נהרגו או נפצעו, ואני לא יכול לצאת משם במשך 24 שעות".

     

    - מה הרגשת בזמן האירועים?

     

    "נורא קולי, אין לך שום בעיה. כל עוד אתה במצוקה - אתה מתפקד. אחר כך אתה חוזר הביתה וצריך לנהל מבצע אנטבה כל יום כדי להרגיש שאתה חי. אתה יוצא עם שריטה רצינית שיכולה להיות מאוד פרודוקטיבית. אמרו עליי - 'הבנאדם השתקם'. לא הבינו שזאת בסך הכל תגובה לטראומה".

     

    ב-94' התפוצץ קו 5 בדיזנגוף, ממש מול העסק של אמיר. "זה חיסל אותי. לא יכולתי לצאת מהבית במשך שנה וחצי, הפסדתי את כל מה שהיה לי: את המשפחה, עסק עם 150 עובדים, בית, המון כסף. אשתי עשתה לי את המוות. היא לא הבינה למה אני לא יוצא מהבית. בשבילה הייתי כמו כספומט מקולקל. בלילות הייתי צריך לבחור את מי מהחברים הפצועים שלי אני מציל ואת מי אני דן למוות. זה דבר שחוזר אליי כל הזמן".

     

    לפני שנה החל אמיר להתנסות בחומר הפעיל של האקסטזי בניסיון להשתחרר מהתגובה הפוסט-טראומטית. "אם לשפוט לפי ההרגשה שלי תחת השפעת

    החומר, היו צריכים להכניס קצת MDMA לתרופות שאנחנו מקבלים. ברור שצריך לבדוק מה הנזקים, אבל אני ממילא צורך המון רעלים בתרופות שאני לוקח. אני לא יודע אם זה פחות או יותר מסוכן".

     

    אמיר היה שמח להשתתף בניסוי של תרפיה תחת השפעת MDMA. הוא גם מודע לסיכונים שיש בנטילת אקסטזי במסגרת לא טיפולית. "אני יודע שזה עלול להיות מסוכן לאנשים עם לחץ דם גבוה, ושאצל אנשים כמונו, שלוקחים כל כך הרבה תרופות פסיכיאטריות, זאת בעיה די נפוצה".

     

    ד"ר רחל בר-המבורגר, המדענית הראשית של הרשות למלחמה בסמים, מסתייגת מהשימוש הלא חוקי הזה. "זה שאדם מסוים לקח את הסם וזה עזר לו - זאת לא הוכחה מספיקה", היא אומרת. "אני יודעת שאנשים מתנסים לבדם או בטיפולים אצל תרפיסטים מחתרתיים, אבל אני לא חושבת שמהם תבוא פריצת דרך".

     

    בלי אקסטזה

     

    בשנים האחרונות הפכה התרפיה באמצעות חומרים המשמשים כסמים לתחום מחקר פופולרי. "כמו אש בשדה קוצים", כותבים ב"גרדיאן" הלונדוני, "הניסויים האלה מתפשטים, כאילו היינו באמצע שנות השישים העליזות". ולא רק ניסויים ב-MDMA זוכים לפריחה. באוניברסיטת אריזונה מתנהל מחקר על טיפול בהפרעות כפייתיות בעזרת פטריית ההזיה פסילוסיבין; באוניברסיטת קליפורניה מנסים תרפיית פסילוסיבין על חולי סרטן סופניים הסובלים מחרדות מוות; בבולטימור מחכים לאישור מינהל המזון והתרופות האמריקאי למחקר דומה בעזרת אל-אס-די; שתי קבוצות רוסיות בודקות אם אפשר לעזור למכורים להרואין ולאלכוהול בעזרת סם ההרדמה הווטרינרי קטאמין; במקביל, בקליניקה קטנה בפרו בודקים אם אפשר להיגמל מאלכוהול בעזרת שיקוי אינדיאני עתיק מגפן שנקרא איהואסקה, שגורם להזיות חזקות; בספרד, שבה הופסק לפני שלוש שנים מחקר ששילב תרפיית MDMA בטיפול בקורבנות תקיפה מינית, מדברים על חידושו בקרוב.

     

    גם בישראל יש לא מעט פעילות סביב הנושא. פרופ' משה קוטלר מאוניברסיטת תל-אביב כבר קיבל אישור לבצע ניסוי על 12 מכורים להרואין, שיטופלו בחומר ההזייתי איבוגאין בניסיון לבדוק את השפעתו על ההתמכרות, ועכשיו הוא עובד על הצעת מחקר, שבו יינתן MDMA לנפגעי הלם קרב. פרופ' רפאל משולם, חוקר קנביס מירושלים, כבר קיבל אישור לחקור את השפעת המריחואנה והחשיש על מילואימניקים נפגעי הלם קרב. בנוסף, משרד הבריאות עורך השבוע בישראל כנס בינלאומי בנושא חקר תכונות הריפוי של ה-MDMA. הסיבה: ישראל היא אחת המדינות שבהן מתוכנן מחקר על נפגעי הלם קרב באמצעות סם המועדונים המוכר.

     

    אחד ממשתתפי הכנס הוא ד"ר מייקל מיטהופר, החוקר הראשון בעולם שאוחז בתוצאות קבילות מבחינה מדעית על ניסוי בתרפיית MDMA. עד כה השלימו את תוכנית המחקר שלו שבעה אנשים (מתוך 20 המתוכננים), כולם סובלים מתסמונת פוסט-טראומטית (PTSD) בעקבות תקיפה מינית. לתוצאות הניסוי שלו בתרפיית MDMA ממתינים גם רופאים וחולים בישראל.


    אקסטזי. משחרר את הרגש האבוד                                 (צילום: דודו בכר)

     

    "החולים חיים מחדש את הטראומה בדרכים שונות", הוא אומר. "פלאשבקים, מחשבות טורדניות, סיוטים. כדי להימנע מהכאב הם נמנעים מפעילויות או ממקומות שמזכירים להם את הטראומה ומפתחים קהות רגשית. הקהות הזאת מכשילה לעתים קרובות את הטיפולים המקובלים.

     

    "עוד מוקדם לדבר על מסקנות מהניסוי, אבל בינתיים התוצאות מבטיחות מאוד ואנחנו רואים שיפור דרמטי במצבם של החולים, שמרגישים שיש להם יותר כוח נפשי. כל משתתפי הניסוי הם בעלי סימפטומים קשים של הפרעות פוסט-טראומטיות, וכולם קיבלו טיפולים תרופתיים ואחרים ומצבם לא השתפר. לאחרונה קיבלתי אישור לשלב במחקר לא רק קורבנות תקיפה מינית, אלא גם נפגעי הלם קרב. עכשיו אנחנו מזמינים חיילים שחזרו מאפגניסטן או עיראק להשתתף".

     

    - איך קיבלו משתתפי הניסוי את הרעיון לקחת MDMA?

     

    "רובם חששו בהתחלה. חלקם לא חשבו מעולם לנסות חומר כזה, אבל כששום דבר אחר לא עזר הם היו מוכנים לנסות".

     

    - מישהו מהם התנסה בסם לפני כן?

     

    "רובם לא. אלה שכן, לא עשו זאת יותר משלוש פעמים, ולא בשנים האחרונות".

     

    - מה קורה במהלך תרפיה כזאת?

     

    "מדובר בסדרת פגישות, שרק בשתיים מהן החולה לוקח MDMA, בהפרש של שניים עד חמישה שבועות. זה לא טיפול תרופתי מתמשך. החולה מגיע לקליניקה בבוקר, נשכב על מיטה בולע את החומר בנוכחות שני מטפלים - גבר ואישה, שלפחות אחד מהם פסיכיאטר. אני עובד עם אשתי אן, שהיא אחות פסיכיאטרית. זה מועיל מאוד לקורבנות תקיפה מינית, שמתקשים להתחבר רגשית למטפל ממין מסוים. יש הסכם בסיסי שלפיו אנשים משתתפים במחקר כדי לעבוד על הטראומה, אבל אנחנו לא מכוונים אותם לזה, רק מספקים סביבה תומכת ובטוחה. אנשים לא מבינים עד כמה זה חשוב כשמדובר בסמים פסיכדליים. זה יכול לעשות את ההבדל בין חוויה קשה ובעייתית לבין כזאת שמעודדת ריפוי. החלק הכי חשוב בטיפול הוא ללמוד איך לשלב את תחושות הביטחון בחיים אחר כך. אחרי הפגישות אנחנו מדברים איתם בטלפון כמעט מדי יום במשך שלושה-ארבעה שבועות".

     

    - כמה זמן נמשכת פגישה כזאת?

     

    "בין שש לשמונה שעות. החולים מקבלים 125 מ"ג - בערך כמו גלולת אקסטזי טיפוסית. 40 אחוז מהמשתתפים מקבלים תרופת דמה כדי שישמשו קבוצת ביקורת".

     

    - למה בחרת דווקא ב-MDMA למחקר שלך?

     

    "החומר היה בשימוש אצל תרפיסטים בארצות-הברית לפני שהוצא אל מחוץ לחוק. בתחילת שנות השמונים הצטברו בשטח עדויות רבות לכך שהוא מאפשר לחולה להתחבר בצורה רגשית עמוקה לטראומה, בלי שהפחד יבלע אותו. החומר לא הוצא אל מחוץ לחוק בגלל בעיות עם טיפולי התרפיה. זה קרה כי הוא הפך לסם רחוב פופולרי. ועדיין, אני לא יכול לומר שהמחקר שלנו נטול סיכונים לגמרי".

     

    - למה שמישהו יסכים מרצונו החופשי לחזור אל הטראומה? לא עדיף להדחיק?

     

    "אני לעולם לא אנסה לשכנע מישהו לעשות את זה, אבל כשאנשים מטופלים במשך שנים בתרופות והם עדיין חווים את הטראומה כל פעם מחדש, זה לא חדש להם. אני חושב שהשם 'אקסטזי' יוצר במקרה הזה תמונה מאוד מעוותת. החולים לא חווים אקסטזה. חלק מהזמן הם בוכים, הם רועדים, אבל חלק מהזמן - וזה מאוד מהותי - הם גם מרגישים שמחה וביטחון".

     

    - בכל זאת אקסטזי, אין סיכונים רציניים?

     

    "הסיכון היחיד הוא עלייה בלחץ הדם, לכן אנחנו עושים סינון מוקדם של המשתתפים. במסגרת הטיפולית ובמינונים שאנחנו נותנים אין שום עדויות לרעילות עצבית. גם הבעיה של עליית חום הגוף, שנפוצה במסיבות, לא יכולה להתרחש במסגרת כזו כי המטופל שוכב ומקבל מספיק שתייה".

     

    קורבנות אונס

     

    במשך ארבע שנים התעכב המחקר של מיטהופר משום שמינהל המזון והתרופות בארה"ב דרש להמציא לו אישור נוסף לניסוי מגורם בלתי תלוי, שיבחן את ההיבט האתי שלו. שבעה גופים שונים סירבו לתת חוות דעת כזאת - עובדה לא מפתיעה

    על רקע המחקרים של ד"ר ג'ורג' ריקרטה שהתפרסמו ב-2002, שקבעו כי מנה אחת של MDMA יכולה לגרום לתסמונת פרקינסון ולהרס בלתי הפיך של תאים במוח. רק בספטמבר 2003, כשצוותו של ריקרטה הודיע כי הוא חוזר בו מן התוצאות משום שהחומר שניתן לקופים לא היה MDMA אלא מתאמפטמין (ספיד), העניינים החלו לזוז. בתוך 18 ימים קיבל הצוות של מיטהופר את האישור המיוחל מוועדת האתיקה.

     

    גם ד"ר חוזה קרלוס בואוסו, פסיכולוג מהאוניברסיטה האוטונומית של מדריד, הותש על ידי ביורוקרטיה. ב-2001 הוא החל מחקר בתרפיית MDMA בהשתתפות קורבנות אונס. "במאי 2002 פורסם בעיתון ספרדי מאמר על המחקר שלי, שבעקבותיו החלו רשויות הסמים בספרד ללחוץ על מנהל בית החולים הציבורי שבו ניהלנו את הניסוי. בעקבות הלחץ הוא החליט לא לאפשר לנו להשתמש במתקנים שלו". להבדיל ממיטהופר, בואוסו התחיל לטפל במנות קטנות של MDMA, ולא הספיק לתת למטופלות יותר מ-50 מ"ג. "הן לא חוו את החוויה המלאה של ה-MDMA", הוא אומר. בספטמבר הקרוב הוא מקווה להתחיל את המחקר שלו מחדש.

     

    - רוב האנשים שלקחו אקסטזי מדווחים על פתיחות מוגברת למגע גופני. האם לתכונה הזאת יש השפעה כלשהי על קורבנות של תקיפה מינית?

     

    "לפי המחקרים, MDMA לא גורם להתעוררות מינית אלא לאינטימיות. אנשים אוהבים להתחבק ולגעת זה בזה, אבל בלי כוונה מינית. עבור נשים שעברו אונס, האפשרות להפסיק לקשר בין נגיעות וחיבוקים לבין תחושה מינית יכולה להחזיר להן את האמון ביחסים אינטימיים. זה חשוב מאוד כדי שיוכלו ליהנות בעתיד מחיי המין שלהן".

     

    מעטים מהחוקרים שהגיעו לישראל השבוע שמעו על הניסוי שנוהל בארץ בשנות השבעים, שבו ניתנו לפגועי הלם קרב זריקות פנטוטל ("סם אמת"), שבמהלכו שיחזרו איתם את הטראומה באמצעים ויזואליים וקוליים. הניסוי ההוא הוגדר ככישלון גדול, ורבים ממשתתפי הניסוי סובלים ממנו עד היום. ד"ר מיטהופר טוען שאין מקום להשוואה בין טיפול בפנטוטל לטיפול ב- MDMA.

     

    "למיטב ידיעתי, לחומרים האלה אין שום מכנה משותף", הוא אומר. "ל-MDMA יש נטייה להפחית פחדים והגנות ולהגביר את הביטחון והאמון. לפנטוטל אין תכונות כאלה. בטיפולים שנעשו כשה-MDMA עוד היה חוקי, ראינו שאנשים דווקא נסחפים עם החוויה, מרגישים הערכה עצמית גבוהה, חווים איזושהי הארה לגבי מקור הטראומה, ובאותו זמן מגלים שיש להם יותר כוח נפשי ממה שחשבו. מסתבר שלא כל הישג חייב לעלות בדם".

     

    בישראל חיים כמעט 5,000 אנשים שהוגדרו על ידי צה"ל כסובלים מהלם קרב, וכנראה עוד כמה אלפים שאינם מדווחים. גדעון, רופא שאיתרע מזלו להיות נוכח בשני פיגועים - האחד לפני שלוש שנים והשני לפני שנה וחצי - לא ידע שהוא סובל מתסמונת פוסט-טראומטית. "התייחסתי לעניין בצורה די רציונלית", הוא אומר. "הבנתי שהפיגועים לא היו מכוונים נגדי אישית, אבל אחרי הפיגוע הראשון מצבי הנפשי הלך והידרדר. התחלתי לשתות המון, לא יכולתי ללכת לשום מקום בלי אלכוהול. מביטוח לאומי היו שואלים מה שלומי, ולא הייתי מספר להם כלום".

     

    יום אחד, אחרי הפיגוע השני, הוא הוזמן לפגישה עם פסיכיאטר של ביטוח לאומי, שאבחן אותו כסובל מפוסט-טראומה וכאלכוהוליסט בהתהוות. "הזהירו אותי שאם לא אטפל בזה, כל החיים שלי ילכו, והסבירו לי במונחים רפואיים מה עובר עליי".

     

    - היום אתה עדיין שותה?

     

    "לא. הפסקתי ברגע שהרופא אמר לי שאני אלכוהוליסט. מסתבר שאתה יכול להיות הכי חכם בעולם ועדיין לא לראות את עצמך ממטר. במקום זה התחלתי לקבל טיפול תרופתי ופסיכולוגי".

     

    - איפה נכנס האקסטזי לתמונה?

     

    "התרופות הפסיכיאטריות שקיבלתי בהתחלה עשו לי בעיות במערכת העיכול ולא יכולתי לקחת אותן. באותה תקופה ניסיתי כל מיני דברים, וערב אחד קיבלתי ממישהו כדור אקסטזי. לקחתי אותו, ופתאום הרגשתי שאני חי".

     

    בשנה האחרונה גדעון לוקח אקסטזי פעם בשבוע, במקביל לתרופות פסיכיאטריות במרשם. "MDMA הוא חומר מוזר ומורכב. הוא לאו דווקא עושה אותך שמח, אלא מקצין את הרגשות. פעם לקחתי אקסטזי בדיכאון וזה דרדר אותי עוד יותר. חלק מההפרעה שלי היא שגירויים נורמליים לא מזיזים לי. יצאתי חי מפיגוע שבו כל מי שהיה לידי נהרג, ובאיזשהו מקום אפשר לומר שגם אני עצמי מתתי שם. היום כדי להרגיש חי אני צריך מוזיקה חזקה, אורות, אנשים, רעש - והאקסטזי מחדד מאוד את כל הגירויים. גם יומיים אחרי אני עדיין מרגיש כמו הבנאדם שרציתי להיות".

     

    - איך אתה יודע שמה שאתה קונה הוא באמת MDMA?

     

    "אני לא יודע, וזאת אחת הבעיות הגדולות. אני קונה מה שיש. גיליתי על בשרי, למשל, שאי-אפשר לערבב את האקסטזי עם גלולות השינה שאני מקבל. הייתי לבד והיו לי הזיות די מפחידות".

     

    - איך אתה מחליט כמה אקסטזי לקחת?

     

    "אני משתדל לא לקחת יותר מגלולה אחת, אבל אני בהחלט מרגיש את הירידה בהשפעה ואת הצורך להגדיל את המינון. הייתי שמח מאוד לדעת כמה מותר לקחת ומתי זה מתחיל להיות מסוכן, אבל עדיין אין מספיק מחקרים בתחום".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    דודו בכר
    אקסטזי. מי אמר שהוא מסוכן?
    דודו בכר
    צילום: איי פי
    הטיפול הוכח כמוצלח להלומי קרב
    צילום: איי פי
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים