שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    רביבים: בערבות הזית

    דברי ימי ההתיישבות הציונית בנגב זרועים חלומות, קשיי קיום, מלחמה עקובה מדם וגם מכבש איכלוס נחפז. היום יש שם מקומות שמתחרים בצבעי יהודה והגליל

    על אף שהנגב על סף כמישתו המחזורית, עוד אפשר לזנב בפריחה בחולות של שפלת הנגב ובגבעותיה המאפירות. אין לחכות בעונה הזו של השנה לגלי הצבע המתפרצים שהיכו בחופי האופק של המדבר הזה רק לפני ימים אחדים, בשביל אלה אפשר לחזור בחורף הבא.

     

    אלא שכאן יש סיפור. בשנת 1947 כתב אברהם יעקב ברור, מגדולי החוקרים הראשונים את ארץ ישראל, בספרו "הנגב, הערבה והר אדום", שהיות שחנות יונה (ח'אן-יונס) ודרום (דיר אלבלח) משווקות שעורה, חיטה, דורה, אבטיחים, תמרים ופירות טובים, ומשלחות את תוצרתן באוטומובילים לחברון, הגיעו המוסדות היהודיים למסקנה שיש עתיד כלכלי מכובד להתיישבות בחבלי הנגב. בשנת 1944 הוקמו היישוב בארות יצחק ושלוש "תחנות המצפה החקלאיות" בית אשל, גבולות ורביבים, על אדמות שנקנו משבט אלעזזמה הבדואי.

     

    על סמך התוצאות החיוביות הוקמו שלוש שנים מאוחר יותר עוד תשעה יישובים. כך פרצה הציונות המיישבת את מחסום ההתיישבות הדרומי שהציבו הבריטים בפניה, כך הונח למעשה אחד היסודות להפיכת כל הנגב לישראלי. בהמשך, כמובן, השתלב הפרק העקוב מדם של מלחמת העצמאות, אשר במהלכו חרב חלק מהיישובים ורבים מבניהם נפלו בקרבות עם הצבא המצרי הפולש, ואז הגיע היישוב המהיר, לעתים הנמהר, של אלפי עולים חדשים במקומות הריקים שנוספו למפתה של המדינה הצעירה.

     

    רביבים יצאה מהמערה

     

    היתה זו הפעם הראשונה שחלום ההתיישבות היהודית בנגב קרם עור וגידים, אחרי שמאז 1862, עם ניסיונו הכושל של זלמן ליבונטין - כן, כן, זה שהרחוב נקרא על שמו, מאגודת "חובבי ציון" ברוסיה - לקנות אדמות ליד עזה, לא חדלו מאמצים וניסיונות של גופים ציבוריים ופרטיים להתיישב במקומות שונים ברחבי הנגב. עד כדי כך היה הנגב מושא לוהט לחלומות, שאפילו לא התייחסו כאל בדיחה מטומטמת למשלחת בדואית מהנגב שהגיעה בשנת 1903 להיפגש ביפו עם מנהל מושבות יק"א, כדי לתכנן עם היהודים מרד משותף בטורקים.

     

    מרד משותף לא נולד מאותה פגישה, אבל יהודים - שהם, כמאמרי הגויים, זריזים במקח וממכר - יצרו קשר עם ראשי השבטים והחמולות בנגב ופתחו במסע לקניית קרקעות. זה הניב חוזים, שטרות קניין וכיוב, אלא שהתיישבות לא היתה, כאמור, עד עליית ה"מצפים".

     

    גבולות היא עדיין קיבוץ ב"צפון המפונק והגשום" של הנגב. בית אשל, בעיבורי העיר באר שבע, נהרסה כליל במלחמת העצמאות ולא יושבה עוד. היום היא חורבה מטה לנפול ומזבלה מכוערת - מצבה עלובה המאשימה את זדונם או טיפשותם של מי שצריכים לשמור ולשמר אתרי מורשת מסוג זה.

     

    רביבים יצאה מהמערה שבה התגוררו ששת ראשוניה. היא כבר לא מצטופפת במבצר האבן הקטן. כבר מותר לאנשיה, שלא כבימיה הראשונים, ללבוש בגדים קצרים וחושפניים. גם ל"בחורות". העלבון - של הבדואים מכוסי הגוף, שבגדים כאלה היו מעלים את חמתם, עד כדי שפיכות דמים - כבר לא מעניינו של אף אחד. הבדואים גם לא נעלבים, הם פשוט משתלטים בבנייה לא מבוקרת על כל סביבותיה של רביבים ומאיימים יום אחד לסגור עליה כליל.

     

    את אדמות אלקאעה אלמקבולה ("השטח המנוקז רע שפונה דרומה"), שנקנו ליד הכפר הקטן עסלוג' - היום משאבי שדה - אי אפשר יותר לזהות, אלא בספרי

    הקניין המצהיבים, במרתפיהם של ארכיונים שעניינם בספרים כאלה. רביבים היא כבר פחות מפעלי השקייה ניסיוניים ונועזים כשהיתה. היום היא קיבוץ מלא עצים וצל, גן קקטוסים יפהפה, פארק חיות ושעשועים עתיר דמיון, מוזיאון "ואלה תולדות" ב"מערת הראשונים" (לדאבון הלב היא סגורה כבר יותר מדי זמן). אבל היום, יותר מהכל, רביבים היא אלפי דונמים של עצי זית - בשותפות מתחייבת עם משקיעים בעלי הון וחזון, מעשירי היהודים בעולם - שמכסים בירוק המדהים שלהם את הגבעות האפרפרות והדהויות של שפלת הנגב. מה שהורגלנו בנופי יהודה והגליל, שלא לומר אנדלוסיה וטוסקנה, הולך ומתנחשל גם כאן ומייפה את הנגב כאילו חזרו לכאן שוב הנבטים הקדמונים, שרק בימיהם היה הנגב פורח ומניב, ואפילו יותר מבחזונו של בן גוריון...

     

    מיני שמנים של זית מופקים כאן, מהם דומים לשמני הזית הירוקים, עזי הריח וחריפי הטעם של המזרח התיכון הישן והטוב, ומהם דהויי צבע וחיוורינים, נושאי טעם עדין של שמני הגויים מעבר לים התיכון. גם שמותיהם אינם כשאוזנינו הורגלו - "נבאלי", "סורי" וכיו"ב - אלא שמות כ"פרונטויו" ו"ארביקוינה", שניחוחם אירופי אנין ודובר בלשונם של מבינים, ובעיקר של המשימים עצמם מבינים.

     

    והשאר מה? השאר הוא נגב גדול ומלא בחיילים שרוצים להיות בבית, בבדואים שמרגישים בבית ובמתי מעט איכרים יהודים, שהרי השאר רצים בימים אלה לסדר את חשבונות הבנק שלהם עם הממשלה. וכי למה הצביע בית המחוקקים שלנו על חוק ה"פינוי-פיצוי" אם לא לכך?

     

    איפה זה

     

    במפת הטיולים וסימון השבילים הנגב התיכון (מס' 15). אפשר להגיע בקלות בכביש 222 בין צומת משאבים וצאלים. לא רחוק, ועל אותו הכביש ממש, נמצאים חורבותיה של העיר הנבטית העתיקה חלוצה, שעליה עוד ידובר. 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ארכיון קק"ל
    זית. מייפה את הנגב
    צילום: ארכיון קק"ל
    רביבים. קיבוץ מלא עצים וצל
    צילום: לע"מ
    בית אשל. חורבה מטה לנפול
    צילום: המועצה לשימור מבנים ואתרים
    מומלצים