"כבר מילדות ידענו שהוא יגיע לגדולות"

זיתוני מספר כי משפחת ויינר הגיעה ליישוב בשנת 1936, וחבריה הפכו לפעילים מאוד בציבור ובין השאר הקימו את תעשיית האבן בו. לדברי זיתוני, כבר מגיל צעיר ראו כי אהוד שונה מאחיו ומוכשר בתחום האמנות. "הוא כל הזמן הלך עם בנות, ועסק כבר אז בתיאטרון. ההתפתחות האמנותית שלו הייתה בבנימינה וכל הזמן היתה קשורה לבנימינה. היה אולם ביישוב שבו הוא היה יוזם ומעלה הצגות. כשסיים את התיכון הוא יצא מבנימינה לחפש את עתידו, אבל תמיד בנימינה היתה מקור ההשראה שלו".

זייתוני הוסיף כי "היינו בקשרים כל הזמן. אני זוכר שליוויתי אותו בהופעה בפסטיבל ערד ובמשך שלוש שעות נסיעה דיברנו על איך צריכה להיראות בנימינה. הוא אמר שצריך לשמור על הצביון הכפרי שלה ולשמור עליה ירוקה ואנחנו עושים זאת. לפני כחודש שוחחנו בפעם האחרונה ותכננו להעלות מופע יחד עם להקת הזמר 'ימי בנימינה', מופע שיוצג בכל הארץ. היינו צריכים לחתום בימים הקרובים על ההסכם".

בית ילדותו של אהוד מנור עדיין עומד על תילו. הבית נמצא כ-50 מטרים ממסילת הרכבת ותושבים מסבירים כי השיר "הבית ליד המסילה" שכתב מנור מדבר על ביתו שלו. גם מרפסת הבית עדיין קיימת ועליה אומרים התושבים כי "על המרפסת הזאת כתב מנור את השיר 'בשנה הבאה נשב על המרפסת...'".

משפחת ויינר מכרה את הבית לפני כ-40 שנה ובמקום מתגוררת משפחה אחרת. שלט המוצב בסמוך לבית מציין כי הבית הזה הוא בית ילדותו של אהוד מנור.

"לא היתה אצלו אפליה"

חיים אלקיים, בן בנימינה שלמד עם אהוד מכיתה א' עד כיתה ח', מספר: "הוא היה תלמיד מצטיין, ענו ושקט. אהב לעזור לזולת ולא משנה מאיזו עדה הוא היה ומה מצבו הכלכלי". לדברי אלקיים, באותה תקופה בבנימינה היו אשכנזים וספרדים והיתה אפליה כנגד הספרדים. "אהוד היה אשכנזי, אבל אצלו לא היתה אפליה. גם אצלו בבית התייחסו לספרדים ולאשכנזים אותו הדבר. בזכות זה הפכנו לחברים".

אלקיים נזכר איך בשנות ילדותם הם היו משחקים יחד. "אז לא היו מחשבים. המשחקים שלנו היו משחקי רחוב. בבית של אהוד היה שובך יונים והיינו מאכילים אותם ובונים מארגזי עץ סככות. היינו חבורה שכל הזמן ביחד ובקשר הדוק. אני זוכר איך בכיתה ב' התגלה הכישרון שלו לאחר שהוא כתב שיר במסיבת חנוכה, ומאז הוא המשיך והלך בעקבות הכישרון שלו".

אלקיים מוסיף ומספר על חבורה של חמישה נערים שקמה בבנימינה כחיקוי לחסמב"ה. "אנחנו קראנו לחבורה שלנו חסב"ב (חבורת סוד בני בנימינה). אני זוכר שאהוד רצה להתקבל אבל הוא לא כל כך התאים כי הוא היה קצת 'חנון' ולא שובב כמונו. לבסוף החלטנו לקבל אותו והתנאי היה שמכיוון שהוא תלמיד מצטיין וחרוץ, כל יום לפני הלימודים נגיע קצת מוקדם ונעתיק ממנו את השיעורים. הוא רק ביקש שנשנה את שיעורי הבית שלא ירגישו. כך הוא התקבל לחבורת חסב"ב. בחבורה הזאת היינו רוכבים הרבה על אופניים בכל האזור. היינו מפלחים אבטיחים, שסק ואפרסקים, צדים יונים, אבל התפקיד שלו היה לדאוג לשיעורי בית".

לדברי אלקיים, אהוד מנור נשאר תמיד בן בנימינה, גם אחרי שעזב אותה. "כל הזמן הוא היה בא לבקר פה. אפילו את הבית שלו הוא בנה ביישוב והתכוון בבוא הזמן לבוא ולגור פה. מחר, באופן סופי, הוא יחזור ויגור ביישוב לתמיד".

אלקיים, כמו אחרים, עדיין בהלם ממותו הפתאומי של אהוד. "אנחנו עדיין לא מעכלים את זה. הוא נכס לבנימינה. הביא כבוד גדול כשזכה בפרס ישראל. הוא האיש הכי מוצלח שיצא מבנימינה, התפרסם בכל העולם. אבל עכשיו הכל נגמר".

בבית העלמין הפסטורלי והקטן בבנימינה קבורים הוריו של אהוד, אחיו יהודה שנהרג במלחמת ההתשה וכן אחיו זאביק ששם קץ לחייו לפני כשנתיים. לאחר מותו של זאביק, מספרים תושבים, קנה אהוד שתי חלקות קבר לו ולאשתו, צמודות לקברו של זאביק. מחר הוא ייטמן סמוך לבני משפחתו.

ירחמיאל פטרנק, בן בנימינה, מספר כי מדובר באבידה גדולה לאנשי בנימינה ולעם ישראל בכלל. "אהוד היה ילד מוצלח. כבר בגיל קטן היה מתרגם סיפורים מאנגלית לעברית. כל השנים עקבנו אחרי ההתפתחות שלו ושמחנו לראות שהוא מתקדם. היום, כשקיבלנו את הבשורה, זאת היתה עבורנו מכה קשה".

חיים אליוביץ', מזכיר מועצת בנימינה ובעצמו יליד בנימינה, אומר כי הכיר את המשפחה ומדובר במשפחה מהוותיקות במושבה. "הייתי בקשר עם אחיו ועם משפחתו. את אהוד הכרתי במסגרת השתתפותי בחבורת הזמר 'הבנימינים' אשר הופיעה יחד איתו, הוא היה מספר על ימי בנימינה ואנחנו היינו שרים שירים משיריו שנכתבו בהשראת המושבה. אהוד תמיד נתפס בעינינו כאיש בנימינה. גם לאחר שעזב את המושבה הוא היה בא לבקר את משפחתו ואף בנה את ביתו. הוא תכנן לחזור ולגור פה. בשיריו המיוחדים, בהם הניחוחות של המושבה, הוא נגע בכולם ובכל פעם הוא ריגש אותנו מחדש".