נחל שלף: בצל שדרת הפטל
הכפר העתיק שהיה כאן הפך לגל אבנים וגם גייסות נפוליאון שעברו דרכו הם אבק היסטוריה. נותרו רק בוסתני נחל שלף ומעיינותיו החבויים, שלא זוכרים דבר
הקיץ שלנו מתאכזר אפילו לזכרונות. כל הצהוב המתחדש הזה מסביב מעביר את חגיגת החורף ופרחיו אל המדף העליון בפנתיאון הזכרונות ועוד מעט קט חגיגת צבעי האביב על כביש 6 זרוע החוטמית הזיפנית, תדעך מאחורי גלי האבק והחום הרוטט של הארץ. מה שיוותר יהיו צבעי המים, והם בלבד.
עכשיו, כל שנותר הוא למצוא את פינת המים החבויה ולנבור בזכרונותיה. ואכן, במעלה ואדי דאליה אשר בטעות נתנו לו את השם העברי הנאה נחל שלף (בעוד שהשם נחל דליה ניתן דווקא ליובל צדדי של הנחל), עומסים העצים את זכרונות המקום מימים של טרם משאבות ומתקנים שיונקים את המים מן התהומות ומוליכים אותם מכאן למקומות אחרים.
נחל שלף הוא פס ארוך ומפותל של ערבות ואולמוסים, קנים וסוף, אך יותר מכולם מתהולל על המים הזורמים באפיק השטוח בין הגבעות רכות המראה של הרמה - הפטל. הוא ממאיר וסבוך, וקוציו כקרסים של דייג הננעצים בהמוניהם בגוף אשר בא אצלם, ללוכדו ולהינעץ בו עוד ועוד עם כל תנועה פרועה ומבוהלת של הקורבן.
כך מוגנים היום המים מעין רואים ורק קול פכפוכם במרוצתם נשמע היטב אצל מי שהולך לצד שדרת הפטל. כך הם גם מוגנים מכל פגעי המשוטטים בשבילים, שלדאבון הלב יש בהם המותירים את זוהמתם מאחוריהם.
פולקלור וסיוט
כמעט ואין בארצנו מעיין שלא משך אליו את האדם. וכך, עין דמומית ועין שלף הנובעים במעלה הנחל, הרוו את צמאונם של חקלאים קדמונים. בכך אין רבותא, וגם לא הייתי נטפל אליהם אלמלא גייסותיו של נפוליאון בונפארט, שיצא למסעו הכושל ממצרים צפונה ונבלם מול חומות עכו. בעוברו כאן באביב של שנת 1799, בדרכו לעמק יזרעאל, הפכו מי עינות א-דאליה למקור המים העיקרי של פרשיו.
את טורי המלחמה הזו שעליהם פקד המרשל קלבר, הזינו כדרך הימים ההם הפלחים של דאלית א-רוחה, הוא הכפר הגדול שחורבותיו מתגוללות לעין השמש מול המים הנובעים. מן הסתם לא תיארו אלה לעצמם ש-150 שנה אחרי שנאלצו לתת מתנובת שדותיהם לזרים המוזרים מצרפת, ימצאו עצמם מעורבים בעוד מלחמה, שבה יימלטו על נפשם אל ג'נין מאימת צבא אחר, אשר שר בעברית מחוספסת, של משוררי הפלמ"ח, את השירים המשעשעים על בלאד א-רוחה, היא רמת מנשה, ועל דאלית א-רוחה. השירים האלה הפכו אצלנו לפולקלור ולמושאי מחקר ואצל הפלחים לזכרון הסיוט.
כך או אחרת, במנוסתם הותירו הפלחים את כפרם העתיק, אשר מן הסתם ירשו אותו מאבותיהם המגורשים של דוברי העברית, נטוש ומלא כלי בית. דבר לא נותר היום, אלא גלי אבן הרוסים שבאביב היו מכוסים חרדלים צהובים וחרציות, ואחר כך באו תחתיהם הסרפדים. בעצם הימים האלה מתרוממים שם קוצים מאיימים, ושומר נפשו ירחק.
מאותה דאלית א-רוחה נותרו שרידי בוסתנים של תאנים, שזיפים ושקדים, ששורשי עציהם התפנקו במי המעיינות. הם עומדים עתה ומחכים לעיצומו של הקיץ כדי להבשיל את פירותיהם. שיטוט של כלום בין החורבות שעל הגבעה הנמוכה והמים, הוא נחת המזומנת למי שאין לבו גס בגללי הבקר.
הפינה היפה מכולן
מי שלבו חרד מהבהמות יכול להנמיך מעט עם הנחל ולמצוא את הפינה היפה מכולן. שביל קצרצר מדרך העפר חומק אל תוך הסבך, כמה מאות מטרים מדרום לחורבות. הוא פוגע בפאת מים חשופה של הנחל, ששם גם רואים את המים בזרימתם ולא רק מאזינים להם. עצים גדולים וזקנים, מהם נטועים ידי אדם ומהם משל מעשי הקב"ה, סוככים בצל גדול ומבורך על פאת המים. שיחים שמטפסים בהם מעבים את החלל שבין גזע לגזע, וחיותם של המים הצלולים מוריקה את העולם הקטן, והוא מלא ברחש חרקים ולטאות, וציפורים צווחות את שמחתן ומדי פעם נחרדות באוויר אל חרק ביש מזל, להעלותו במקורן. צפרדעים משתתקות ומקרקרות חליפות, כאילו ממונות הן על פסקי זמן קצובים, כדי למנות את השעות והרוח המאוושת בין העלים מעבירה את החזיון הקולי הזה אל סביבותיו המרוחקות והלוהטות.
גם כאן, מעל פינת המים הקסומה הזו, שגזע אקליפטוס נפול מגשר בין גדותיה, מתגוללים בין הקוצים ומשוכות צבר שנתפרא שרידים של קירות ושל גדרות, כאילו לא היה לנו די בקינה על דאלית א-רוחה. את שרידי טחנת הקמח ההרוסה, שימיה כנראה רבים מאלה של דאליה, והיא ניצבת שם אלפי שנים, כמעט ואין לראות עוד. השנים הרעו לה ומשחדלה לשרת את טוחני הכפרים כאן נמלטו ממנה האבנים כמו שיער ישן מפרוותו של כלב זקן. כך היא גם כוסתה בסבך הפטל, ואולי הוא ישמר את המעט שנותר.
ועוד במורד הנחל, סמוך מאד לדרך הג'יפים היורדת מקיבוץ רמות מנשה, בתוך תערובת עצי הבר והאקליפטוסים - עין מחוללים, המגיר את מימיו אל הזרם הנאה של נחל שלף.
איפה זה: במפת הטיולים וסימון השבילים כרמל (מס' 4). דרך עפר מסומנת בכחול מחברת את כל הנקודות המוזכרות כאן. היא יוצאת מכביש 672, בין גלעד למחלף אליקים, בין סימון הק"מ ה-19 וה-18. הדרך עבירה גם לרכבי שטח.