גם פולאק עושה חלטורות

"מזימות זרות" (במקור "המתורגמנית") יכנס אולי להיסטוריה כסרט הראשון שצולם בתוככי בניין האו"ם – אפילו היצ'קוק הגדול, ב"מזימות בינלאומיות", נאלץ להישאר מחוץ למתחם ולהסתפק במצלמה נסתרת – אבל מכל בחינה אחרת מדובר במותחן זניח בהחלט. מין חלטורה נוצצת שבעשייתה שותפים לא פחות מארבעה זוכי אוסקר משמעותיים – ניקול קידמן, שון פן, הבמאי סידני פולאק ("זיכרונות מאפריקה"), והקו-תסריטאי סטיבן זיליאן ("רשימת שינדלר").

אם כבר, המרוויח הגדול מהסרט – שמסמן נקודת שפל בקריירה של מרבית העושים בו במלאכה, בראשם פן – הוא קופי ענאן, שבתמורה לחתימתו, או מה שזה לא היה שאפשר את צילומי הפנים באולם העצרת הכללית וסביבותיו, זכה בסרט הסברה לארגון אנכרוניסטי שמיסודו הוא היום חסר שיניים. 

העלילה, שמופרכת ממנה לא תמצאו בשום סרט אחר המרצד כרגע על בדי הארץ, מוצאת את ניקול קידמן בתפקיד האישה שידעה יותר מדי. היא כאן מתורגמנית לשפת ה"קו" – שפה לא קיימת המלוהגת ברפובליקה האפריקאית הפיקטיבית של מאטובו – שלילה אחד קולטת במקרה שברי שיחה המתנהלת בקו שוטפת, וממנה היא למדה על כוונה להתנקש בנשיא הרודן של אותה ארץ, הצפוי לנאום בפני המליאה. וזה עוד לא הכל. קידמן עצמה היא בת מאטובו, שבני משפחתה חוסלו בידי כוחותיו של העריץ. אף על פי כן, היא אידיאליסטית הסבורה שאלימות יש לפתור בכוח השכנוע, ועל כן מאמינה גדולה בעוצמתו – חה! – ובסמכותו – חה! חה! – של הגוף שבשירותו היא עובדת לשלוח את הדיקטטור הישר אל המקום הראוי לו, בית המשפט הבינלאומי בהאג.

הסרט מציג את האו"ם כמעוז של צדק גלובלי והשלטתו, כאילו העולם היום כלל אינו מקום מורכב שבו הגלובליזציה, הטיהורים האתניים והאימפריאליזם האמריקאי הופכים על פיה את הטוטליות של הסדר. אף חמור מזה – על פי "מזימות זרות", אלו הם שחורים ובני עולם שלישי המאיימים על "החוק העולמי", כלומר אמריקה (הסרט כולל סצינה מוכרת מדי של פיגוע תופת באוטובוס, ואחד מכתבי הטלוויזיה אף מדגיש שאלו מראות שגורים ב"מזרח התיכון"), ומתוקף כך מובעת בו לגיטימציה מובלעת לשאיפותיו הקולוניאליסטיות של השריף הלבן המתגורר בבית מספר 1600 בשדרות פנסילבניה שבוושינגטון.

בשביל זה לא צריך את פן

"מזימות זרות", אמרנו כבר, הוא סרט מופרך מעיקרו ומגמתי מיסודו. הוא גם, במחילה, מדיף ניחוח לא קל של גזענות, שכן "הטובים" בו בני ארץ מאטובו, וקידמן בראשם, הם כמובן לבנים. אך גם אם נפטור זאת בתירוץ של היעדר תקינות פוליטית,

קשה להתעלם מהעובדה שבסרט הזה כלל לא אכפת לנו מהדמויות, במיוחד מזו שמגלמת קידמן. אלא אם המחשבה על מומיה מצרית הפולטת פתגמי עוגיות מזל בג'יבריש מעוררת אצלכם אמפטיה.

מה נשאר? נשאר שון פן, שחקן מעולה שהיה צריך לדעת יותר טוב. פה הוא סוכן FBI שנועד להגן על המתורגמנית, אך חושד באמיתות דבריה וכוונותיה. האינטימיות שאמורה להתבסס בין שניהם אינה רומנטית אלא מקורה בתחושה משותפת של אובדן – היא, כאמור, איבדה את משפחתה שנרצחה בידי סוכני הטיראן, והוא אלמן שאיבד את אשתו הבוגדנית בתאונה. מין איתות לסרטו הקודם והבלתי מספק של פולאק, "אהבה מקרית", עם הריסון פורד וקריסטין סקוט תומס. הבעיה היא, שלא ברור כלל מה כן יש שם ביניהם, ומכאן מהו תפקידו של פן בכוח. בשביל שלא יהיה ביניהם כלום, אבל ממש כלום, אפשר היה הלוא לבחור בכל שחקן אחר. ואולי מה שכן

ניקול קידמן שון פן מזימות זרות

היה ביניהם נדחק החוצה באחת משלל הטיוטות שהנפיקו לא פחות מחמישה חתומים על הסיפור והתסריט.

פעם, לפני שלושים שנה בדיוק, ביים פולאק את "שלושת ימי הקונדור", שיותר מקו עלילתי אחד נמתח בינו לסרטו הנוכחי. היה זה מותחן מעולה שביטא היטב את אווירת הפרנויה הפוליטית ששררה בארצות הברית של פוסט ווטרגייט. את מקום האפלה והספקנות שאפיינו את הסרט ההוא נוטלת עתה תפיסה עבשה וצדקנית שמבקשת להשיב לאו"ם את זוהרו שעומעם, ולהציב את עליונותו המוסרית של הפתרון בדרכי דיפלומטיה. ואם מישהו שמע כאן פעיית ביקורת קלושה כלפי מדיניותו של בוש – שיקום!