פנאי פלוס, הגוזל שלי

אור קניספל, עורך המשנה שלנו, היה אמור לכתוב את הטור הזה. אבל המחשב בבית קרס לו (במערכת, מוזר ככל שזה יישמע, אין לנו כמעט זמן לכתוב), ובכלל, הוא מעדיף לשמור על עקרון הרצף, בו כל שבוע השם שלו מוזכר בעמוד זה, בלי שהוא כותב מילה. אז הנה, אור, כיסינו את העניין הזה. לשירותך.

אני לא יודעת אם אתם עוקבים אחרי ההתכתבות של חברי המערכת, פה ב"דף הבית", אבל לי זה מרגיש טוב. קצת כמו הפתקים שוועד הבית ודיירי הבניין משאירים אחד לשני במעלית בבניין שלי. ערוץ תקשורת מנומס אך תקיף, הדברים חשופים לעיני כל, אבל מדברים במיוחד לאנשים מסוימים. מצד שני, הדף הזה הוא לא הבלוג הפנימי של אנשי מערכת "פנאי פלוס" בלבד. עם כל הכבוד להווי ההולך ומתגבש במסדרונות שלנו (פחמימות. הרבה פחמימות. ותודה למזל ולטלי וליוספה), זה גם אמור להיות המקום שבו אנחנו נדרשים לעניינים שעל סדר היום שלכם, הקוראים. קצת ביקורת, קצת סגירת חשבונות, קצת מאמרים מנומקים בנושאים שברומו של עולם.

רק מה קורה כשסדר היום של כותבת שורות אלו הופך ללילה? אני שוב מוצאת עצמי נדרשת לקירות שמקיפים אותי, לעמודים האלה, שבחודשיים האחרונים הפכו להיות לי מרכז החיים. קצת כמו אמא טרייה שאיבדה את היכולת לתקשר בנושאים שהם לא חיתולים, הנקה וגיהוקים. למזלכם (או כך לפחות אני מקווה, אם שרדתם עד כה), הגוזל התובעני והמצווח שלי הוא אורח משעשע ומענג בביתכם.

אז הנה, שוב, אני נדרשת לשטיקים החדשים של הפעוט - הפעם בדמות שני מדורים חדשים: הראשון הוא "החיים הפשוטים". מדור שהתחיל לי ויזואלית בראש בזכות מודעה לג'יפ מפונפן במגזין "רולינג סטון", המשיך עם הרצון הבלתי נשלט שלי להיכנס לאנשים מפורסמים לחיים ולהוציא מהם משהו אמיתי, והסתיים בהיכרות עם אוהד רומנו, צלם מוכשר, שמצליח - בניגוד לכל האינסטינקטים של מושאי הצילום שאנחנו משדכים לו - להנציח אוסף של רגעים אנושיים במקומות הכי בלתי אפשריים. רומנו כבר הציג תערוכה בבנייני האו"ם בניו יורק, אבל שום דבר לא הכין אותו לטבילת האש הראשונה מול כוחות הסלב של מורן אטיאס, בחורה קשוחה שמנווטת את הקריירה שלה ביד רמה ועל עקבי סטילטו משובחים. 16 שעות הוא בילה עם מורן, כשגילי כהן, המנהל המסור, שומר מהצד. אתם יודעים מה? תעבירו עמוד - התוצאה לפניכם. תיעוד קטן, אבל מרגש, של חיים סופר מעניינים.

בעמ' 58 כבר מחכה לכם המכתב השבועי מנמרוד דביר. זה הניו יורקי יושב בניכר כבר שנה, לומד ב-NYU איך לזכות בפוליצר על מילגה של מצטיינים, ועושה קפה בסטארבקס עם האחיות אולסן. אני אוהבת את אמריקה מבעד לעיניים של נמרוד. הסגידה שלו לתרבות הטראש האמריקאית, עם היכולת המופלאה שלו להתעדכן בכל רפליקה של מריאנו ב"ארץ נהדרת", הופכות אותו לישראלי המושלם לדווח מלה לה לנד של האנושות. השבוע, למשל, הוא נדרש לסוגיית עוגיפלצת שמעסיקה את הבושים, כמו גם לסרט חדש של הצלם הגאון דייוויד לה שאפל ולסידרה חדשה של הגאונה לא פחות פמלה אנדרסון. אח, "אמריקה". וזה גם שם המדור.

אז יאללה ביי, רצה להחליף עוד חיתול, תיהנו.

נירית וייס

עורכת ראשית