כותבים ומרזים: סדנאות מקוריות לירידה במשקל

הימים שאחרי חגיגת הזלילה הגדולה של הפסח הם עונתם הגדולה של משווקי הדיאטה והרזון. כך למשל מציעים ב"מרכז שבע", המרכז לאומנויות הריפוי ביפו, גירסה יצירתית לירידה במשקל: מעכשיו אל תאמרו דיאטה אמרו סדנת כתיבה. האם אני מנהל את חיי או שעודף המשקל והעיסוק בו מנהלים אותי? על שאלות אלו ואחרות ינסו לענות משתתפי הסדנה, באמצעות כתיבה יוצרת ובמסגרת תומכת המסייעת להתמודד עם הרגשות והרעב.

לאורך הסדנה, אותה תנחה המשוררת הפרובוקטיבית שז, יבחנו ויבדקו המשתתפים מדוע בעצם הם רוצים לרדת במשקל ומה מפריע להם להילחם בקילוגרמים המיותרים. ינוסחו מטרות אישיות, תועמק ההיכרות עם אויבינו מתחום המזון ותודגש חשיבות העוצמה הפנימית להשגת המטרה הסופית.

הסדנה בת 15 מפגשים קבוצתיים, 6-8 משתתפים בכל קבוצה ושני אימונים אישיים לכל משתתף.

לתת-המודע אין חוש הומור

אריאן לב מציעה ליווי בהרזיה הוליסטית, אבל אין לה כלל מאזניים בחדר. היא גם לא תציע, בדרך-כלל, תפריט דיאטה מובנה. לעומת זאת, היא יודעת לומר, אחרי דקות ספורות של ישיבה יחד, אילו רווחים מפיק כל מטופל מההתעסקות שלו באוכל, ואילו התמודדויות הוא בוחר לעקוף באמצעותו. המידע הזה, היא אומרת, פשוט זורם אליה, גם בלי שייאמרו הרבה מילים.

"אני משתמשת במתנת-אל שקיבלתי", אומרת לב, מטפלת הוליסטית מוסמכת, "באמצעות התקשור אני רואה איפה כל אחד תקוע ויודעת מתוך זה, איך לעזור לו. זה התחיל מהניסיון האישי שלי, כמו תמיד, כילדת סופגנייה. ניסיתי את כל השיטות, הייתי בולימית, עד שבגיל 26 נמאס לי לשנוא את עצמי, זרקתי את המשקל, למדתי לאהוב את עצמי, זיהיתי את יכולת התקשור והתחלתי לראות אנשים".

המפגש הראשון עם לב נמשך כשעה, ובמהלכו היא מבקשת ממטופליה לדבר על האוכל. בין המילים היא מזהה את התפקידים שהאוכל ממלא עבור כל אחד, מסבירה את התסכולים ומובילה את המטופלים לתובנות מול עצמם, כהגדרתה. לא פעם, היא מספרת, הם חווים תחושות גופניות לא קלות כמו רעידות ובחילות. את החסימות שזיהתה, משחררת לב תוך שימוש בטכניקות של דמיון מודרך והעברת אנרגיות.

את מה שהיא עושה, מגדירה לב כ"תכנות מחדש של התת-מודע". באמצעות האנרגיות שלה, היא אומרת, היא גורמת למטופלים, ובייחוד למטופלות, לגלות את עצמם מחדש, לאהוב את גופם, להאמין לו. כדי שזה יקרה, היא מנחה אותם לעבוד על התת-מודע, להסתכל בראי, לראות בהשתקפותם את הדברים היפים ולומר לעצמם "אני אוהב את עצמי".

"לתת-מודע", טוענת לב בחיוך, "אין חוש הומור. הדברים מתקבלים בו כמו שהם נאמרים, וכך הוא מגשים את הציפיות שלנו. לכן, עלייה במשקל נובעת מהפחד לעלות וההרזיה מתאפשרת כשמאמינים בה, כשמאמינים ביופיו של הגוף, גם אם אוכלים שוקולד".

ללמוד להכיר את הרעב

ברמה הגשמית יותר, היא מלמדת את מטופליה להתחבר לגופם ולהכיר מחדש את הרעב הפיזי. "רעב רגשי", מדגימה לב, "מרגישים בחזה. הרעב הפיזי, שהוא זה שצריך להוביל אותנו אל המקרר, מורגש בבטן התחתונה".

לב: "כשאדם מרגיש רעב רגשי, הוא צריך ללכת עם זה, לפרגן לעצמו את הדבר שירגיע, ולא לחשוב על זה שהאוכל ישמין אותו. ככה, ברוגע, בלי רגשות אשמה, הוא יאכל רק את הדבר המסוים שהוא חושק בו, וזהו, ולא יזלול, מתוך תסכול, חצי מקרר. ואחרי שיאכל, אני מציעה לנשום עמוק ולהמשיך את היום כרגיל, לנסות להבין מה גורם למתח שיצר את הרעב הרגשי, לא להתווכח עם התחושה ולא להיכנס לפלונטר מאוחר.

"לבוא ממקום של אהבה, לסלוח לעצמנו, לא לראות במשבר בדיאטה אסון. ואם זה נורא חיוני, לקזז עם הארוחה הבאה ולהקפיד על אוכל קל לעיכול, כדי שהאנרגיה תוכל לזרום, לא להיחסם".

למי שמתעקשים בכל-זאת, מציעה לב מסגרת מובנית של שש ארוחות יומיות. בהתווייתן, היא מתבססת על האמונה שצורך בפחמימות, למשל, מבטא צורך בחום אנושי, בחזרה לחוויית הרחם ואילו הדחף הבלתי-ניתן לריסון לשוקולד, הוא בעצם דחף מיני נטו, אצל נשים במיוחד לדבריה.

רבים ממטופליה כותבים "מחברת ריפוי" שבה הם מתארים את ארוחותיהם אבל יותר מזה, את תחושותיהם. דרכה, מספרת לב, הם יכולים לראות בסיום התהליך, את הצמיחה האישית שלהם.