ואז, חיבק מובארק את "המרגל שלנו"
כבר 31 שנה מתחבטת קהילת המודיעין הישראלית בשאלה האם אשרף מרואן היה החפרפרת הבכירה ביותר שגייס המוסד אי פעם בצמרת המצרית, או סוכן כפול, שהרדים את ישראל ערב מלחמת יום כיפור. במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות מסופר לראשונה כיצד בא הנשיא מובארק ופתר את כל החידות: ככה לא מחבקים במצרים בוגד, ככה מחבקים גיבור לאומי
מבטו של אחד מאנשי המודיעין, שנדפק בתורנות ונשאר חג, חלף לרגע על פני המוניטור, המשיך הלאה, וכעבור שנייה חזר אחורה בתדהמה. על הקיר מולו היו מוצבים עשרות מסכים שמהם בקעו קולות ותמונות מהעולם הערבי, אבל שידור אחד של רשת הטלוויזיה המצרית תפס את עינו. "יכול להיות שזה הוא?" שאל את עצמו בקול רם והתקרב למסך, "אבל איך זה ייתכן?" אחר כך צרב את הקלטת השידור על תקליטור והזין את החומר למחשב עם תוכנה גרפית. הוא שלף מהארכיון תמונות אחרות של האיש והשווה, תמונה אחר תמונה. לא היה מקום לספק - זה אכן היה "הוא".
מה שאיש המודיעין הישראלי גילה באקראי באותה משמרת, בשידורי רשת הטלוויזיה המצרית הרשמית (והופץ בזכות ערנותו בין כמה וכמה גורמים
בקהילת המודיעין), עשוי להיות פתרון התעלומה שמעסיקה את קהילת המודיעין הישראלי מאז מלחמת יום כיפור. שם, מחובק עם נשיא מצרים, חוסני מובארק, בצהרי השישה באוקטובר 2004, היום שבו חוגגים במצרים ביום שידורים מיוחד את פרוץ "מלחמת אוקטובר" המהוללת, עמד לא אחר מאשר אשרף מרואן.
מרואן, חתנו של הנשיא המצרי המנוח נאצר, נחשף לפני שנים אחדות כסוכן הישראלי הבכיר ביותר בצמרת המשטר המצרי, זה שהזהיר בזמן אמת את המוסד הישראלי מפני המלחמה העומדת לפרוץ. "בבל" היה הכינוי שהצמדתי לו בכתבה שחשפה לראשונה את הפרשה ב-1999, לאחר שהצנזורה אסרה לפרסום את כינוייו האמיתיים בקהילת המודיעין הישראלי - "רשאש" או "חתואל". עד כדי כך המשיכה לגונן עליו המערכת.
מאז המלחמה ועד היום לא הבינו בישראל האם "בבל" אכן היה הסוכן הטוב ביותר שלנו בקהיר - שרק בשל הקונספציה המוטעית שבה
והנה, בסרט הווידאו המתפרסם כאן לראשונה, עומד האיש הזה, 31 שנה אחרי, לוחץ בחום את ידו של נשיא מצרים, מול המצלמות, בטקס לציון "הניצחון על האויב הציוני", ומלווה אותו להנחת הזר על קברו של הנשיא נאצר. יותר לא נותר כל מקום לספק: כך לא היה נוהג הנשיא המצרי בבוגד הגדול ביותר שידעה מצרים מעודה. תמונה אחת שווה אלף ויכוחים מלומדים.
ההאשמות סביב פרשת "בבל"
פרשת "בבל" היא אחת המרתקות, המסעירות והשנויות ביותר במחלוקת בהיסטוריה של קהילת המודיעין הישראלית. היא הגיעה לשיאה ביום שלישי לפני שבועיים, כשראש אמ"ן בתקופת המלחמה, אלוף (מיל') אלי זעירא, הגיש (באמצעות עו"ד מיבי מוזר ושלומית רויטמן) תביעת דיבה נגד ראש המוסד דאז, צבי זמיר, שהאשים אותו (בראיון עם דן מרגלית ב"מוסף המוספים" כי הוא הדליף את שמו של הסוכן הבכיר וכי "הוליך שולל ביודעין" את ממשלת ישראל.
שאלת נאמנותו של מרואן - למצרים או לישראל - מרחפת כצל כבד מעל התגוששות ראשי המודיעין הזו. רבים, ובראשם זעירא ובכירים
לשעבר בשב"כ (כמו אברהם שלום וצבי מלחין), טוענים כי "בבל" היה סוכן כפול, פאשלה אדירה ומתמשכת של המוסד, שהביאה להפתעה המוחלטת ביום כיפור. עבור זעירא ותומכיו באמ"ן, שהושפלו עד עפר לאחר המלחמה בשל הערכותיהם המוטעות, מהווה "בבל" את האליבי המושלם.
מנגד, טענו במוסד, אבל גם בתוך המערכת של אמ"ן-מחקר עצמה, שלתאוריה הזו, בדבר היותו של "בבל" סוכן כפול, אין כל בסיס. ועדות בדיקה שונות שהוקמו גם במוסד וגם באמ"ן-מחקר הגיעו באופן פסקני לאותה מסקנה. כל זה היה נכון אולי עד לרגע שבו נראתה לחיצת היד בין מובארק ל"איש שלנו בקהיר".
