שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    ברביקיו - גרסת הפקק

    שגיא קופר מספר על חגיגות יום עצמאות טראומטיות במיוחד, לוקח אחריות על מנהג מגונה ישראלי, ונותן מתכון לעוף ברוטב ברביקיו, למי שלא רוצים להיתקע בפקקים

    כמה ימים לפני פרוץ יום העצמאות, פנתה אלי אחת הקולגות שלי בשאלה שהציקה לה מאוד. "שגיא", נשמע קולה של מ' בטלפון שלי, "יש לך מושג איך התחיל כל עניין המנגלים ביום העצמאות? - מה המקור של המנהג הזה ולמה דווקא ביום העצמאות?"

     

    האמת שאין לי צל צילו של מושג ולא היה לי. כל מה שאני יודע בעניין הוא שהחבר'ה מתקבצים ובאים כולם יחד, פעם אצל זה ופעם אצל זה (בד"כ אצל זה, אבל מי סופר...), מוציאים איש איש את צידניתו ופותחים בהעלאת הקורבנות. היות ומ' רצתה לכתוב על העניין הזה, לא אעלה כאן את ההשערות שיש לי בנדון, ויש לי כמה וכמה, אבל אני כן יכול לספר איך ומאין בא מנהג ישראלי אחר, גם הוא קשור ביום העצמאות.

     

    נכון, מדובר בנוהג שיש מי שרואים אותו כפסול, או לא "תרבותי", ולכן איש לא יודה בכך שהוא היה זה שמיסד אותו, אבל אני מוכן להרים את הכפפה ולהודות באמת. אני מוכן להיות זה שיעז, שיקח על עצמו את הסיכון שבנידויו מהחברה הישראלית, מסובביו ומחבריו. להגנתי אני יכול לאמר לכם שמנהג יום העצמאות הזה נוצר מתוך כורח המציאות, ולא מתוך רצון לשמו. הוא בא מתוך מלחמת האין ברירה הקיומית של עם ישראל התקוע בארצו, ולא מתוך שאיפה אישית. אם היינו גרים במדינה מתוקנת, כזאת שיש בה אוטובאנים, פריווייז או אוטורוטים נורמליים, כל זה לא היה קורה. מצד שני, אם לא היה בנו האופי הישראלי, המאלתר, החושב, החצוף כראוי – גם אז מנהג זה לא היה משתרש כאן.

     

    אני סח, גבירותי ורבותי, בנוהג של מינגול, ניפנוף או ג'יפוף - קיראו לכך כל אחד בשפתו – על איי התנועה המדושאים של ארצנו. ומעשה של יום עצמאות אחד, כך היה.

     

    יצאנו מוקדם בדרכנו לצפון. במכונית היינו ארבעתנו, בני המשפחה. בבגאז', בנוסף על ציוד ליומיים למשפחה שלמה על תינוקה הטרי, היו ארבעה כיסאות מתקפלים, שמיכת ש"כ, אוהל סיירים צבאי קטן (ממילא שתי יריעות שמאליות, וחוץ מזה, לא אני גנבתי מהצבא), לול מתקפל ושתי צידניות. אחת, הכילה שישה וחצי ק"ג של אנטריקוטים מיושנים, שני ק"ג צלעות ומשהו כמו 30 קבבים. השניה הכילה משקאות שונים, מבוססי בירה בעיקרם, כמו גם שניים או שלושה בקבוקי מים. הסיכום היה שכל החבר'ה – זוגות-זוגות על טפם – יפגשו אי שם בגוש שגב. באותה שעה, פחות או יותר, יצאו שני זוגות נוספים מאזור תל אביב, כשאחרים – מירושלים, סביבות יבנה וכד' – כבר היו בשעה זאת כשעה על הכביש. הכל היה בנוי כהלכה, מתוכנן כמו מבצע צבאי, מיוחד ליום העצמאות.

     

    בשבע וחצי עוד היינו מלאי תקווה, שמחים ומאושרים. היום היה יפה, השמש זרחה והילדים היו שמחים ורגועים, ובעיקר מפוטמים מארוחת הבוקר. זאת ב"קורנפלנגס" שלה והוא בפורמולה, בתוספת תערובת קוביות הלחם-אחיד מרוחות השוקולד למריחה. אגב, הדבר האיום הזה "סותם" אותו לשעתיים גם היום, שש שנים או משהו אחרי.

     

    בירור קל בטלפון גילה לנו שאנחנו ממוצבים ראשונים מבין החברים, ממש בחוד הכח: שני הזוגות שיצאו אחרינו היו עדיין בתל אביב. ברבע לשמונה הגענו כמעט עד מחלף הסירה. "חפץ חשוד", דיווחה הקריינית בגלגל"צ. עמדנו כעשרים דקות, ואז החלנו לזוז, זוחלים לאיטנו בפקק המשתחרר אט-אט.

     

    "לא נורא", אמרתי לזוגתי, "השתחרר מהר".

    "כן", היא אישרה, "רק שאני חושבת שא' מתחיל להשתעמם".

     

    א', הזאטוט שלנו, הוא ילד חביב מאוד ומאוד אנרגטי. הרעיון הכללי הוא שאין לשעמם אותו בשום מחיר ובשום תנאי. במקרה שהוא מתחיל לגלות סימני קוצר רוח, יש לפתוח חלונות, להתרכז ולהתחיל למלמל צ'אקרות. דחפנו לו את פעולולון הטף טויס החביב עליו – מעין הגה עם ידית הילוכים בצידו (היחיד שהיה אמין מספיק כדי לשרוד), ונשאנו תפילה לכל האלים שאנחנו מכירים.

     

    תפילותנו עזרו, ובתשע כבר היינו בצומת כפר שמריהו. הפלאפון התחיל לצלצל בעצבנות. הדרומיים היו על הקו, שואלים אם יש לנו אזהרת פקק בשבילם. מסרתי להם שהתאונה נפתחה, ושרק ישמרו מרחק. "אתם יכולים לנסוע על כביש החוף", אמרתי.

     

    בעשר ורבע כבר היינו בין נתניה דרום לנתניה צפון. הפלג הירושלמי צלצל להודיע שהם תקועים בכלא השרון, כי המשטרה מכוונת את התנועה ויש פקק. רבע שעה אחר כך אנחנו עדיין היינו דרומית לנתניה, והם הודיעו שהם עוצרים בצד, כי מתחיל להגמר להם הדלק במכונית. "יכול להיות שנצטרך לוותר", הם הודיעו. בשיחת ועידה עם יתר החבר'ה, כיוונו אותם לתחנת הדלק של בית יהושע, והם נרגעו.

     

    "תגיד," אמרה זוגתי – תמיד על המשמר – "יש מספיק קרחומים בצידניות?"

    חייכתי, כדי לא להלחיץ אותה, אבל בליבי התחיל להתעורר ספק. בצידנית המשקאות היו רק שלושה קרחומים ובקבוק מים קפוא אחד. בצידנית הבשר היו חמישה קרחומים – שלושה מהם של השכנים, עטופים בנייר אלומיניום, כדי שישארו כשרים – ובקבוק ליטר וחצי קפוא אחד.

     

    הגדולה התחילה להרגיש לא טוב. אחרי 20 דקות של סבל ותלונות החלטתי לעצור בצד, על הבנקט. "אחרים לא היו עוצרים על השוליים ככה", הסברתי לה, "רק אבא שלך מוכן להקריב את המקום שלו בפקק לטובת ביתו".

     

    בעוד היא מתאוששת לה במכונית, רצתי אחורה לבדוק מה מצב התקרובת בצידניות. שלפתי את שלושת הכסאות המתקפלים, את הצ'ימידן של האוהל ואת הצידנית של הבירות.

     

    "סיטרואן תתחיל לנסוע!" שמעתי לפתע קול נביחה מאחורי. הסתובבתי כנשוך נחש, ישר לתוך לועה של טויוטה קארינה מזרת אימה. "'תה לא שומע אותי?" שאגה הטויוטה, "יאללה מה התנחלת? תתחיל לארוז!"

     

    "שניה," יצאה זוגתי לעבר הניידת, "הילדה מרגישה לא טוב".

    "לא טוב?" שאגו הרמקולים, "לא טוב שאתם עומדים על השוליים!" ואחרי רגע, "טוב, תעצרו בצד!"

     

    היות וכבר הייתי "בצד", לא נשאר לי אלא לארוז את המרכולת, להוציא רשיונות, ולקבל בהכנעה את הדו"ח. לא עזרו לי כל ההסברים, התחינות והדגשת החגיגיות שביום העצמאות. הקארינה חזרה אל הכביש, לא לפני שהשוטרים שבה עוד מלמלו משהו ברמקולים, ומהמכוניות החולפות נשמע קול צחוקם הלעגני של היושבים בהן: "הנה... מגיע לך, יא חתיכת מ...ק, איך אכלת אותה!" וכיוצא באילו הערות, מלוות בתנועות הרגילות.

     

    הזחילה בת השעתיים עד אולגה לוותה בשתיקה רועמת. אנחנו שתקנו, כלומר. א' השתעמם, מה שעלה לי אחרי החג בתיקון החלון החשמלי השמאלי, במאפרה חדשה מאחור ובתפירת הריפוד. בשלב מסוים יכולתי רק למלמל ביאוש לזוגתי "למה התערבת?", אבל המריבה נמנעה בזכות צלצול הסלולון. "תגידי להם שאני עושה פרסה", אמרתי לזוגתי. "אני חוזר לתל אביב".

     

    ידידיי, לא אלאה אתכם יותר. החיים קצרים מדי. רציתי לתת לכם את תחושת החיים בפקק של אותו יום עצמאות, ואני תקווה שעלה בידי.

     

    הנסיעה לכיוון תל אביב היתה סבירה. כמונו על הכביש היו עוד כמה אלפי מכוניות, אבל לא משהו שכביש החוף לא יכול היה להכיל. שיחות הטלפון גילו לנו שהחבר'ה כולם פחות או יותר בחיים, ושכולם נמצאים במגמת תנועה דרומה, ואם צפונה, אז לפחות בנתיב השמאלי, לקראת פניה לדרום. "חכה לנו איפשהו", אמרו החבר'ה, "תחפש בינתיים מקום".

     

    מקום לא היה. פולג היה מלא עד אפס, בית ינאי היה חסום בהוראת המשטרה, מחשש לנפילת המצוק לים. געש היה סתום בקייטנים, נופשים ועורכי קניות אחרונות. הברירה היחידה היתה לחזור הביתה, כשאז הודיעו ברדיו שגם הכניסה לתל אביב עמוסה בגלל מופע להטוטנים אילמים הולכי על חוט בפארק יהושע. "אין חניה", הודיע קריין החדשות "והנופשים מופנים לאתרים חלופיים".

     

    "אתרים חלופיים מיי-פוט", אמרתי לעצמי. "אני מחכה לכם על אי התנועה של "אחמד וסלים" אחרי הסירה", הודעתי בקשר לחבר'ה.

     

    וכך היה. דוממנו מנועים, הוצאנו את הכסאות המתקפלים, את השמשיה המתקפלת, את השמיכה ואת הילדים, והתמקמנו לחכות לחבר'ה. הראשונים שהגיעו הצטרפו וגם הוציאו מעט מהתקרובת, בתוכה גם כמה סנדויצ'ים. הוצאתי את השתיה, ועד שהגיע אחרון החברים שלי, כבר היינו ממוקמים, והבשר – ממש בטמפרטורת החדר – מוכן לעלות על האש.

     

    אנשים, אתם יכולים לצחוק ואתם יכולים לא להאמין, זאת זכותכם המלאה, אבל קחו בחשבון שאז היה שם עדיין דשא, ליד תחנת הדלק ההיא. הבריות במכוניות שזחלו וחלפו אותנו גם הם צחקו ולעגו, אבל העובדה היא שבאותו יום דווח בחדשות על המוני ישראלים שנפשו לאורך איי התנועה שלאורך ציר כביש מספר 2 – רכבת צפון, בואכה דרומה. השימשנו דוגמא או שמא היה זה מקרה? אני לא יודע.

     

    רוטב ברביקיו בנוסח פרטי

    מספיק למילוי שני בקבוקי קטשופ גדולים

     

    מרכיבים:

    בקבוק קטשופ של 750 מ"ל

    1/2 קילו סוכר חום (הסוג הלח)

    1/2 כף חרדל דיז'ון

    1 כף פלפל שחור גרוס

    2/3 כוס בצל יבש, חתוך קטן ככל האפשר

    1 כוס מיץ תפוזים

    1 כוס מיץ אננס

    1 כוס מיץ מנגו

    מעט רוטב ווסטרשר – כ- 1/2 כפית

    מעט רוטב סויה

    4 כפות קורנפלור

     

    אופן ההכנה:

    1. בסיר כבד, מערבבים את כל המרכיבים מלבד הסויה והקורנפלור. מבשלים על אש נמוכה עד שהתערובת מתחילה להסמיך ולהתעבות. טועמים ומוסיפים מעט סויה אם יש צורך בתוספת מליחות.
    2. אם הרוטב דליל מדי, ממיסים את הקורנפלור ב- 1/3 כוס מים, מערבבים היטב מוזגים מעט מהתערובת לרוטב ומביאים לרתיחה תוך ערבוב. אחרי הרתיחה הרוטב יסמיך. אם הוא עדיין דליל חוזרים כל התהליך.
    3. מקררים ומעבירים לבקבוקים לחיצים (בקבוקי רוטב) או בקבוקי קטשופ נקיים, ושומרים בקירור.

     

    משתמשים בתור רוטב ברביקיו – על האש, לאחר שהבשר נצלה ורוצים לתבל או למתכון הפשוט מאוד הבא:

     

    עוף ברוטב ברביקיו

     

    המרכיבים:

    2-3 תפוחי אדמה גדולים – קלופים וחתוכים לחתיכות גדולות

    עוף בינוני

    רוטב ברקביקיו

    רוזמרין או טימין – כמה ענפים

     

    אופן ההכנה:

    1. בסיר ברזל או סיר אפיה מחרס, בעלי מכסה, מניחים את חתיכות תפוחי האדמה. מכניסים כמה ענפי רוזמרין או טימין לתוך העוף ומניחים על תפוחי האדמה. יוצקים פנימה רוטב ברביקיו – בנדיבות – מערבבים ומכסים.
    2. אופים בתנור שחומם מראש ל- 180 מעלות עד שהעוף רך ומוכן. אפשר לאפות בתנור איטי יותר, במשך יותר זמן, לקבלת תוצאה עסיסית יותר. בכל מקרה, רצוי לבדוק מדי פעם אם חסרים נוזלים בסיר.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: שאול גולן
    "בשבע וחצי עוד היינו מלאי תקווה, שמחים ומאושרים"
    צילום: שאול גולן
    צילום: שאול גולן
    "בעשר ורבע כבר היינו בין נתניה דרום לנתניה צפון"
    צילום: שאול גולן
    צילום: טל כהן
    "הנסיעה לכיוון תל אביב היתה סבירה. כמונו על הכביש היו עוד כמה אלפי מכוניות"
    צילום: טל כהן
    צילום: שלום בר-טל
    "באותו יום דווח בחדשות על המוני ישראלים שנפשו לאורך איי התנועה שלאורך ציר כביש מספר 2 – רכבת צפון"
    צילום: שלום בר-טל
    מומלצים