המקום הכי ישראלי שלי
לכבוד יום העצמאות ביקשנו מעשרה טיילים ותיקים וידועים לספר לנו על האתר או מסלול הטיול הכי ישראלי לטעמם. תתפלאו, אבל אף אחד לא בחר בכותל המערבי. איפה נמצא המקום ומה המסלול הכי ישראלי בעיניכם? מנגנון התגובות עומד לרשותכם
חופי הים התיכון, וגם לא חופי הימים והימה האחרים בארצנו, אינם מופיעים ברשימת האתרים שנבחרו על ידי המטיילים המקצועיים, אלה שהטבע הוא ביתם השני ושפרנסתם על או בזכות השבילים. ארבעה בחרו באתרים שנודעים בערכם ההיסטורי ושלושה
בחרו ביעדים שיש לטפס אליהם. שלושה בחרו אתרים מדבריים ושלושה הצפינו במחשבתם. שניים שרטטו מסלול חוצה ארץ, ואחד בכלל בחר בדרך החוצה-לארץ.
עשר הבחירות שלפניכם משלבות נימוקים ערכיים עם זכרונות ילדות, סיבות היסטוריות עם הנאה לשמה, את יופיו של הטבע עם אופיה של המדינה. מה האתר שאתם הייתם בוחרים כמסמל את ישראל ו/או את הישראליות? בעזרת איזה מסלול טיול הייתם מגדירים את עצמכם ואותנו? ספרו לנו על כך באמצעות מנגנון התגובות.
הרשו לי להמליץ על המסלול הכי-הכי ישראלי ועכשווי: מסלול מצבות עבריות על קברו של הנוף הישראלי.
הסיור שלי מתחיל בכל בו שלום. ללא ספק המצבה הכי מכוערת שרוצחי תרבות הקימו אי פעם על קרבנם (הגימנסיה הרצליה). משם הבה נקדימה אלי ירושלים לצפות בהררי הבטון שמתחתם, כך מסופר, שכנו פעם ה-הרים סביב לה. מומלץ לעצור במעלה הקסטל ולחזות בסמלו הרם והנישא של מקדונלד'ס, שמכסח את קו אופק הזריחה הנצחית מעל עיר הקודש.
שעה של משוט באספלט מפוקק תוציא אותנו אל מורדות ים המלח, אנדרטה להישגם של ישראלים חמדנים, נבערים ואטומים, שהפכו את המקום הנמוך ביותר על פני כדור הארץ למקום השפל והמושפל ביותר בעולם. ומשם לאילת. חוף ים
פראי וייחודי שפונה על ידי פרנסינו המצ'וחצ'חים לטובת שדרת מלונות מגעילה ודביקה, שזכתה, ובצדק, לתואר: אתר הקיטש הבולט ביותר על מפת התיירות העולמית.
בשאט נפש נברח צפונה ונתגנב לחוף עתלית, מהיפים בים התיכון, שנשדד על ידי חיל הים הישראלי, המסרב בעקשנות להתפנות ולהעביר את מתקניו לנחל הקישון התנ"כי.
מרחוק נוכל להשקיף ולהתרפק על נועם זיקפתם של מגדלי חוף הכרמל, שיוצרים בקו עין מהמם חיבור נאלח עם יבלת הכרמל: מגדלה הבוטה והחוצפני של האוניברסיטה שלא הצניעה לכת. מיטיבי סבל יכולים להמשיך למצבות ארץ הצבי, ארץ פלגי מים, ארץ הירדן ולסיים במשחק מטמונים מרתק: מי יצליח לצלם כאן בארץ אבות פריים אחד מלא שאין בו חוט חשמל , כביש או בולדוזר. (דן חמיצר הוא חידונאי)
המסלול הישראלי ביותר הוא העלייה ב"שביל הנחש" למצדה. כל ישראלי בילה על השביל כמה פעמים בחייו, אם
במהלך שנות בית הספר, בתנועת הנוער או בשירות הצבאי.
מדובר במיתוס שכולנו גדלנו והתחנכנו עליו, והמשפט "שנית מצדה לא תיפול" חרוט לנו בזיכרון הקולקטיבי, למרות הפרשנויות השונות ולמרות העובדה שארכיאולוגים טוענים לעיתים טענות שונות מן המיתוס.
זאת ועוד: אנחנו, וגם אחרים, מדמיינים תמיד את ארץ ישראל ההיסטורית כמקום מדברי. מדבר יהודה, גם בשם וגם בנוף, מתקשר לנו עם עברנו הרחוק, ומצדה נמצאת בליבו של מדבר יהודה. (דנדן בולוטין הוא טייל ואיש "מסע אחר") 
לטעמי האירוסים של הגלבוע משקפים יותר מכל את פנינו, ולכן המקום ישראלי מאוד. ממש כמונו, גם האירוסים הם קצרי מועד וחסרי סבלנות - מגיעים ונעלמים, ועושים הכל מהר. הם מופיעים בבת
אחת, במלוא הדרם, דואגים שכולם ידעו שהם כאן, שוויצרים כאלה שכולם חייבים לראות. הם גם נורא אוהבים תקשורת והיא דוהרת אליהם בכל פעם שהם מגיעים והמוני בית ישראל עטים עליהם.
הגלבוע הוא מקום שגם נמצא באופן תמידי על הגבול ונותן לנו תחושה מוכרת של איזור ספר. אבל יותר מהכל הוא משקיף על עמק יזרעאל והגליל שהם, ללא ספק, המקומות הכי יפים בעולם. (ספי בן יוסף הוא עיתונאי וסופר)
המסלול הישראלי האולטימטיבי שלי הוא ארוך מאוד, אורכו 1,000 קילומטר אבל אפשר ללכת בו גם בחלקים. מדובר בשביל ישראל שמתחיל בתל דן ונגמר במפרץ אילת.
כשיזמנו את השביל הזה רצינו שהוא יקיף את ישראל על כל נופיה, שיקיף ויחצה תצורות גיאוגרפיות שונות, יעבור בקרב ישובים בהם גרים
אנשים מדתות וכתות שונות, ויהיה סביר להליכה במשך כל השנה מבלי לפגוש שטחי אש.
כך עובר המסלול הכי ישראלי את הגליל העליון והכנרת, עובר ליד הגליל התחתון, פוגש לציפורי ונצרת, מטפס לכרמל הקדוש לכולם, יורד לחוף הים התיכון, עובר לאורך הירקון ונכנס בעצם לחצר האחורית של גוש דן ותל אביב. אחר כך הוא מטפס לפרוזדור ירושלים, יורד לכיוון השוליים המערביים של מדבר יהודה, מגיע למכתשים – תופעה עולמית שקיימת רק בישראל, ומשם מזרחה, חוצה את אחד מאיזורי הראשית האחרונים שניתן ללכת רק ברגל, ממכתש רמון עד ספיר שבערבה, עולה בנחל ברק היפהפה לכיוון בקעת עובדה ושחרות, ועד למפרץ אילת.
מאות ואלפי מטיילים, בני כל הגילאים, כבר פסעו לאורך שביל ישראל ואני מזמין את כולם להמשיך ולצעוד בו ולהכיר ארץ ישראל שונה ואחרת. (אורי דביר הוא יו"ר הוועדה לשבילי ישראל)
האתר הישראלי ביותר עד היום הוא לדעתי תל ערד - אחד האתרים המדהימים והפחות מוכרים
למטיילים בארצנו. בתל ערד נמצא המזבח היחידי (בתחומי הקו הירוק, השני נמצא בשכם) מתקופת בית ראשון ולכן הוא מסמל קשר אמיתי לימי שלמה ודוד המלך.
גילוי המזבח מקרב אותנו לבית המקדש בירושלים, מבהיר את נושא הפולחן ומדגיש את ההמשכיות שבין תקופת המלוכה ומדינת ישראל של ימינו. (יגאל צור הוא עיתונאי, סופר וטייל ותיק).
בשבילי הכי ישראלי זה קודם כל ללכת ברגל. ללכת הרבה, לטפס כמה שיותר גבוה, שהטיפוס יהיה קשה, שהתצפית תהיה מדהימה, שלא ניתן יהיה להגיע אל אותו המקום בג'יפ / טרקטורון / גמל מעופף, או כל כלי תעבורה. על הדרישות הללו עונים מקומות רבים, אולם האחד והיחיד שלי הוא בנגב, שם עוצבה אישיותי "הטיילית". המקום הוא חרבת צפיר. המסלול לשם ארוך יחסית ( 15 ק"מ) ומיועד לטיילים שאינם פוחדים מקושי.
מתחילים בעין ירקעם, אתר ובו גבים מלאים במים וצמחיית קנה כמעט בכל ימות השנה. ממשיכים לאורך נחל חתירה ועוקפים את מפלו
הגדול במעלה פלמ"ח (שהוא סיפור בפני עצמו). ממשיכים באפיק הנחל, שם ממתינה העלייה לה חיכינו, מעלה ימין, המוביל אותנו דרך מיצד צפיר אל חורבת צפיר.
תצפיות מפוארות נשקפות ממנו: כל בקעת צין, הור ההר, מרחבי הנגב והרי מואב. צריך רק לשבת, לנוח, להירגע אחרי הטיפוס הקשה וליהנות. רצוי להגיע לקראת שעת הדמדומים.
מחורבת צפיר הדרך קלה. במעלה עתיק, מעלה עקרבים הרומי, יורד השביל אל בקעת צין.
וכן, יש קיצורים. במפה קיימות מספר אלטרנטיבות למסלול מקוצר, אבל אם כבר- אז כבר. (אורה מרין מנהלת חברת טיולים)
אני קשור מאוד לתרבות העתיקה שלנו, לכן פקיעין היא בשבילי המקום הארץ-ישראלי ביותר, זה המזכיר לי על כל צעד ושעל את שורשי ואת אבותיי. התרבות של פעם, תרבות הגפן, התירוש והיצהר, משתמרת
היום על ידי הפלחים הערביים לכן ניתן למצוא שורשינו בכפריהם.
המסלול בפקיעין ייחודי, כיוון שהוא כולל את בית הכנסת העתיק, שנשמר כיום על ידי משפחת זינתי שהיא נצר ליהודים שחיו, וחיים עדיין, בדו קיום נפלא. גם המעיין שבמרכז הכפר, שהיווה בעבר את מרכז החיים, ובעיקר המערה של רבי שמעון בר יוחאי שבצל עץ החרוב המסמל חורבן, חרב וגם מאכל עניים - מזכירים לי את ההיסטוריה של כולנו.
השילוב של החקלאות העתיקה והמסורתית, התושבים הנוכחיים והסמלים היהודיים הם המסמלים בעבורי יותר מכל את ארץ ישראל. (נסים קריספיל הוא חוקר צמחיית ארץ ישראל, סופר ואנתרופולוג).
ילדותי עברה עלי בטבריה, ובזכות מראה הכנרת שנשקף למולי נעשיתי אוהב הארץ הזו, אוהב טיולים ואיש ידיעת הארץ. היום אני בן 79 אך עוד כשהייתי ילד ברחתי עם חברי מבית הספר אל מצוק הארבל וקיבלתי נזיפות רבות
בשל כך. זו אחת הסיבות בגללן המקום הישראלי והיפה ביותר בארץ הוא מצוק הארבל.
המסלול עליו אני ממליץ מתחיל בבית הכנסת העתיק במושב ארבל, אחריו פוגשים את העץ הבודד שעל המצוק ונהנים מאחת התצפיות המרגשות ביותר על הכנרת. משם ממשיכים לשביל הירידה מן המצוק (רצוי לזמזם בדרך את השיר "הוי כנרת שלי") דרך מבצר הארבל ועד למושבה הותיקה מגדל.
המסלול הזה מאוד ישראלי בעיני כיוון שהוא כולל ערכי נוף, טבע והיסטוריה נפלאים ובעבורי גם הרבה זיכרונות ילדות מרגשים. (יהודה זיו הוא חוקר ארץ ישראל ומוותיקי המדריכים בשביליה) 
שער הגיא ודרך בורמה הם המסמלים בעיני יותר מכל את מדינת ישראל. המשוריינים שבשער הגיא מזכירים לי את מלחמת השחרור, את מגש
הכסף וגם את יום העצמאות שבא בעקבותיהם. שער הגיא הוא גם הנקודה המחברת בין השפלה וההר, תל אביב וירושלים, הוא זה המוביל לעיר הבירה שלנו אליה ערג העם היהודי אלפי שנים.
דרך בורמה, שנסללה כדרך אלטרנטיבית לירושלים הנצורה, מסמלת בעיני את התושייה ויכולת האלתור הישראלית, זו שעוזרת לנו לפתור בעיות שבלתי אפשרי להתגבר עליהן בדרכים רגילות.
מעל לכל הסמליות והארץ-ישראליות, מדובר בחבל ארץ יפה במיוחד. (גרשון פלג הוא מנכ"ל החברה להגנת הטבע) 
כל אתר במדינה הזו הוא ישראלי, אבל מסלול הטיול היחיד המשותף לכולם הוא המסלול המוביל לעבר
שדה התעופה.
מאוד ישראלי בעיני הרצון והצורך לעבור מהר את הדרך (מבלי לחקור אותה יותר מידי) כדי להגיע ישר אל ה"פיקניק", הלא הוא הדיוטי פרי הנכסף. לא לחינם בנו במקום היכל של ממש. הרי היכלות בונים רק בעבור פעילויות מרכזיות וחשובות באמת.
טרמינל 3 הוא בית המקדש המודרני. השאיפה הקולקטיבית להגיע אליו וחווית הביקור בו, הופכת אותו ואת הדרך אליו למסלול הישראלי מכולם. (צור שיזף הוא סופר ועיתונאי)
