שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    פוביות של ישראלים: מה גורם לנו לחשוש ואיך מטפלים

    כ-10% מהישראלים סובלים מפוביות, תת סוג של הפרעת חרדה • יש שפוחדים ממקומות סגורים, אחרים מבועתים דווקא ממקומות פתוחים (כולל פרויד בזמנו), יש שמתחלחלים מג'וקים, ועוד ועוד – עד כה תועדו 530 סוגים של פוביות • הבנה חדשה של הביולוגיה של הפחד הובילה בשנים האחרונות לפיתוח טיפולים שמסייעים לחרד לחיות בשלום עם הפחד

    כשהיה רן (השם המלא שמור במערכת) בשנות ה-30 לחייו, הוא החל לשהות יותר ויותר במחיצת הוריו המבוגרים. בהתחלה כ הם לא ייחסו לכך חשיבות, שכן מאז ומתמיד הוא לא היה טיפוס חברותי. אלא שהוא התחיל להחסיר יותר ויותר ימי עבודה, ובהמשך אף החליט לעזוב את מקום העבודה. גם אז לא חיפש אלטרנטיבה: רן המשיך לשהות יומם וליל בבית הוריו, ממאן לצאת. כל ניסיון להיכנס למכונית או ללכת למרכול השכונתי לווה בלחץ, במועקה, בדפיקות לב מואצות ובהזעה.

     

    אחרי דין ודברים הסכים רן לעבור בדיקה פסיכיאטרית, וזו בוצעה בבית הוריו. הפסיכיאטר קבע שמדובר בתסמינים של מחלת ה סכיזופרניה ורשם לו מיד סדרת תרופות. למרות הטיפול התרופתי המשיך רן להסתגר בבית במשך חודשים ארוכים.

     

    הוריו החליטו לפנות למרכז לבריאות הנפש גהה, שם הוא עבר הסתכלות פסיכיאטרית. צוות המומחים קבע שהוא לא סובל מסכיזופרניה, אלא

    מאגורפוביה (פחד ממקומות פתוחים). הטיפול התרופתי שונה, ובנוסף הוצמד לרן חונך שהחזיר אותו בהדרגה לחיי היומיום. כעבור שנתיים הוא הצליח לטוס ללונדון, כשהוא מלווה בחונך, וחזר בשלום. הפוביה עדיין לא יצאה מחייו; לפעמים הוא ממשיך לחוש באותם סימני חרדה מקדימה, אבל הוא למד לחיות לצידה בנתיב נפרד ובטוח.

     

    למרכז הרפואי בגהה הגיעה גם נעמה, אחרי שהתלוננה על פוביה שמגיעה לשיאה דווקא בחורף: קולות רעמים גורמים לה חרדות שלא בשליטתה. כבר בסתיו היא נתקפת פעמים רבות בתופעות של הזעת יתר, דפיקות לב מואצות ולחץ בחזה, רק משום שבכל רגע עלול להגיע יום גשום מלווה בקולות רעמים. היא לא ידעה להסביר מה עורר אצלה את התופעה, אך התלוננה שלפעמים היא מסתגרת בדל"ת אמותיה ימים ארוכים רק מהחשש שתלקה בהתקף חרדה קשה.

     

    היא החלה בטיפול תרופתי, ששולב בסדרת טיפולים פסיכותרפיים, והיום היא מצליחה לקיים שגרת חיים גם בעונה הקרה. בימים אפרפרים במיוחד היא אמנם מעדיפה להישאר בבית ומתרצת לבני משפחה ששם 'חמים ונעים', אבל עמוק בתוכה היא יודעת שהחשש מהתקף הפוביה שעלול לפרוץ בכל רגע ימשיך ללוות אותה כל חייה.

     

    חצי מיליון בעלי פוביות

     

    אבל נעמה ורן, כך מתברר, לא לבד. לפי ההערכות, כ-10% מהישראלים סובלים מפוביות, תת סוג של הפרעת חרדה. נכון להיום יש תיעוד של 530 סוגי פוביות שונים, ולא מן הנמנע שהרשימה עוד תגדל. מחקרים רבים הראו שהפוביות פוגעות בסטטוס החברתי, בהישגיות, בקשרים הזוגיים ובמיצוי האישי. אלא שתובנות חדשות על הביולוגיה של הפחד הובילו בשנים האחרונות לפיתוח טיפולים שמסייעים לחרד לחיות בשלום עם הפחד ששלט בו עד כה.

     

    המילה 'פוביה' באה מיוונית, ופירושה, איך לא, פחד. היא מתארת כמה מצבים פסיכולוגיים וגופניים שנעים מתגובות רתיעה קלות ועד שיתוק ומצבים נפשיים קשים. פוביות הן המצבים השכיחים ביותר של הפרעות חרדה. לדברי ד"ר חגי חרמש, מנהל מרפאת החרדה בבית החולים גהה, הפוביות הנפוצות ביותר הן אגורפוביה (כאמור, פחד ממקומות פתוחים) וחרדה חברתית. "אנחנו מדברים על עד חצי מיליון ישראלים שסובלים מאחת משתי הפוביות המרכזיות האלה", מסביר ד"ר חרמש. "מדובר בדרגות שונות של פגיעה, אבל אצל אלפים מהם הפוביה פוגמת קשות באיכות החיים".

     

    פוביות נפוצות אחרות הן פחד גבהים, פחד מדם ופחד מבעלי חיים שונים.

     

    האיש שסובל מפוביה יעשה הכל כדי להימנע מהיקלעות למצב המלחיץ. "הם ישתדלו לא לטוס אם הם סובלים מפחד טיסה, ולא ייצאו מהבית אם הם סובלים מפחד ממקומות פתוחים", אומר ד"ר חרמש. "הם סובלים גם מחרדת ציפייה; הם יודעים שמחכה להם עימות עם הסיטואציה המלחיצה, ודי בזה כדי לעורר אצלם את החרדה".

     

    לדעת מומחים, העלייה המטאורית בשיעור הפרעות החרדה נובעת מהלחץ שמאפיין את אורח החיים במאה ה-21: התרעות על אירועי טרור, חובות כלכליים, אבחון מתקדם של מחלות – זהו רק חלק ברשימה הארוכה שכוללת את אפיוני הפחד האנושי היום. כמו הפרעות פסיכיאטריות רבות, גם הפרעות חרדה – ובמיוחד פוביות – נעות בטווח רחב מאוד של שונויות. חלק מהפוביות מתונות כל כך עד שהן כמעט לא נחשבות להפרעות פסיכיאטריות. כך, למשל, לא סביר שפחד מנחשים או ממקקים יביא את החרד לטיפול נפשי.

     

    עם זאת, פוביות אחרות יכולות להשפיע דרמטית על שגרת היומיום. כך, למשל, תועדה אמריקאית שסבלה מאגורפוביה וסירבה לצאת מהבית במשך 18 שנה. נער אמריקאי שסבל מחרדה חברתית הפסיד חודשי לימוד ארוכים, מפני שהסמיק והקיא בסיטואציות חברתיות.

     

    הביולוגיה של הפחד

     

    האזור העיקרי במוח שאחראי לאותה תחושת פחד ממוקם באיבר שנקרא אמיגדלה. עם קבלת הקלט על הפחד שולחת האמיגדלה אותות לכל חלקי הגוף: הלב פועם מהר יותר, לחץ הדם נוסק, בלוטות הזיעה מפרישות את תכולתן והקיבה מתחילה לרעוש. הגוף מגיב בדומה למצב של הלם רק בגלל תשדורות האמיגדלה.

     

    באותו זמן ממש ההיפוקמפוס – איבר במוח שנראה כסוסון ים זעיר – מתחיל לאסוף את שברי הזכרונות שהביאו לתגובה הקשה. בפעם הבאה, למראה האובייקט המאיים, יזכיר ההיפוק - מפוס לאמיגדלה שמדובר באיום, וזו תמהר לשלוח את תשדורות הפחד שישתקו את הגוף שנית.

     

    תגובות הפחד האלה הן חלק ממנגנון התת מודע, שעליו לכאורה אין לנו שליטה. רק אחרי שקליפת המוח, אותו חלק חיצוני שאחראי לרציונל ולמודע, 'תופס פיקוד', מצליח גופנו לחזור לתפקוד תקין ולהירגע. אבל עד שקליפת המוח עושה את תפקידה, ההיפוקמפוס והאמיגדלה כבר הספיקו לזרוע די הרס בגופנו באותה תגובת פחד. מדוע אם כך מגיבה האמיגדלה לגירוי מסוים ולא לאחר?

     

    מדוע גבהים או ג'וקים גורמים לנו לתגובת פחד, בזמן שמראה מדוזה מותיר אותנו אדישים? רמז לכך אפשר אולי למצוא באבולוציה. בניסוי אחד הקרינו חוקרים לקופים בני יומם קלטת וידיאו שבה נראים קופים אחוזי פחד למראה נחשים. מאוחר יותר הביאו החוקרים למעבדה נחשים מפלסטיק, והקופים נאחזו פחד. אחר כך הוקרנה לקופים קלטת וידיאו ערוכה, שבה הושתלו ורדים באותם מקומות שבהם היו נחשים. כשהציגו החוקרים לפני הקופים ורדים במעבדה, הם לא הגיבו כלל. החוקרים הסיקו שקיימת מגבלת פוביות שאיתן מסוגל המוח להתמודד.

     

    פרויד נותן הסבר אחר לפחד. לדעתו, מקורו בחשש לא מודע ממשהו אחר; אותו חשש מועתק לאובייקט ממשי בחיי היומיום. אבל ההסבר הזה לא הוכח. היום מעדיפים הפסיכיאטרים להאמין בהסבר שלפיו קיים היגיון הישרדותי ברוב הפוביות. ד"ר חרמש: "גובה זה מסוכן ואפשר להיפגע ממנו, ולכן אנשים יפתחו פחד גבהים. סכין עלולה לגרום לפציעה, וכך אנשים מפתחים פחד מסכינים. כך גם לגבי נחשים, מקקים ובעצם כל דבר שיש בו סכנה פוטנציאלית. האיום ההישרדותי הזה הופך אצל הסובלים מפוביה לפחד שמתעצם ומשתלט עליהם".

     

    עדיין לא ברור האם מקורה של הפוביה הוא בגנטיקה בלבד, אבל כמו בתחומים אחרים בפסיכיאטריה, יש להניח שגם הפוביה נמצאת בגנים ועוברת בתורשה. עם זאת, קיים כר נרחב להשפעות סביבתיות. כך, למשל, ילד שגדל לאם חרדה עלול לפתח פוביה בעצמו, הן מהטעם הגנטי והן בגלל השפעת האם.

     

    באופן טבעי, רובנו חוששים ופוחדים ממרכיבים בסביבתנו. אלא שהגבול בין פחד טבעי לפוביה בדרך כלל ברור. לפי ההגדרה הפסיכיאטרית, הקריטריונים לאבחון פוביה כוללים חמישה מרכיבים: חרדה שמשבשת באופן ברור את שגרת חייו של הסובל; גורם ספציפי שמעורר את החרדה; מודעות של הסובל לכך שהפחד מופרז ולא הגיוני; הימנעות מהמצבים המלחיצים; וחרדה מקדימה שגורמת לתסמיני הפוביה עוד לפני העימות עם מושא הפוביה.

     

    גלולת האומץ

     

    שני טיפולים עיקריים משמשים היום את הסובלים מפוביות – פסיכולוגי ותרופתי. הטיפול הפסיכולוגי, שנקרא טיפול התנהגותי קוגניטיבי, ניתן לרוב על ידי פסיכולוגים ועובדים סוציאליים שהוכשרו לכך. הוא כולל עימות של הסובל עם הסיטואציה המלחיצה שגורמת לפוביה. חברת התעופה KLM, למשל, מפעילה תוכנית טיפולית לסובלים מחרדת טיסה. בתוכנית הם מקורבים בהדרגה לחוויית הטיסה, בהתחלה באמצעות הדמיות שכוללות שהייה במטוס דמה, ולבסוף מתבצעת טיסה אמיתית בלוויית אנשי מקצוע. בארה"ב החלו לאחרונה בטיפול דומה, שבו מסתייעים המטפלים במציאות מדומה: המשתתפים מרכיבים משקפי וידיאו שבהם מוקרנת סיטואציה שקשורה לאובייקט הפחד, מה שמאפשר לסובל להתמודד עם הפחדים והחששות.

     

    הטיפול התרופתי כולל שימוש בתרופות ממשפחת ה- SSRI (מעכבי ספיגה מחודשת של סרוטונין), כגון פרוזק, פריזמה, סרוקסט, פקסט, אפקסור, פבוקסיל, לוסרל וציפרלקס. התרופות האלה מעכבות את שהות המעביר העצבי סרוטונין בין סיבי העצב, ובכך מגבירות את השפעתו ה'מרגיעה'. בתוך כמה שבועות מתחיל החולה לחוש הפחתה בעוצמת החרדה. במקצת המטופלים נעלמת הפוביה, אבל אצל רבים אחרים צפויה הישנות התופעה עם הפסקת הטיפול.

     

    החידוש המלהיב טמון במחקר אמריקאי חדש, שגילה כמה חלבונים שחוסמים את פעילות האמיגדלה במוח. החלבונים האלה הובילו אל הגלולה DCS, שמכילה את החומר די ציקלוסרין. הגלולה הזו שימשה לטיפול בשחפת, אלא שבמחקר התברר שהיא מסוגלת לשתק חלקית את פעילות האמיגדלה, ובכך להפחית את תחושת הפחד.

     

    במחקר שהתפרסם השנה בכתב העת האמריקאי 'ארכיב הפסיכיאטריה' השתתפו 27 אנשים שסובלים מפחד גבהים (אקרופוביה). הם חולקו לשלוש קבוצות: האחת קיבלה גלולת סוכר (פלסבו), השנייה קיבלה מינון נמוך של הגלולה DCS, וחברי הקבוצה השלישית טופלו במינון גבוה של ה- DCS. החוקרים בדקו את מידת הפחד באמצעות אלקטרודות שהוצמדו לעורם ומדדו את מידת ההזעה, יחד עם תיאור הנבדקים אחרי שנחשפו לגובה.

     

    נמצא שמי שקיבלו DCS במינון כלשהו הצליחו להתגבר על תחושות החרדה, בהשוואה לנבדקים שקיבלו את גלולת הפלסבו. נראה שיעברו עוד שנים ארוכות עד שתימצא גלולת האומץ הזו בבתי המרקחת. אבל גם בלעדיה הוכיחו הטיפולים החדישים שניתן לכבוש את פסגת הפחד המשתקת.

     

    ידוענים והפוביות שמלוות אותם

     

    • אנדרי אגאסי: הטניסאי המצליח חובט אמנם בחוזקה, אבל אם עכביש יזחל למגרש הטניס שלו, הניצחון מוטל בספק, שכן אגאסי סובל מארכנופוביה – פחד מעכבישים.

     

    • ברברה סטרייסנד: הזמרת והשחקנית סבלה מפחד קהל (חרדה חברתית), מה שמנע ממנה לשיר בציבור במשך 27 שנה. הכל התחיל בהופעה שלה בסנטרל פארק בניו יורק בשנת 1967 שבה שכחה את המילים. חזרה להופיע ב-1994.

     

    • שר: הזמרת שלא מזדקנת כנראה שלא תגיע אלינו לעולם לסיבוב הופעות. היא, כמו גם השחקנית והמפיקה וופי גולדברג והזמרת האגדית אריתה פרנקלין, סובלת מפחד טיסה – אביופוביה.

     

    • נפוליאון בונפרטה: כבש אמנם את אירופה, אבל סבל מפלינופוביה – פחד מחתולים.

     

    • זיגמונד פרויד: אבי הפסיכואנליזה שטבע את המושג 'התקף חרדה' סבל בעצמו רוב חייו מאגורפוביה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: סי די בנק
    פוביה. 10 אחוז מהישראלים סובלים
    צילום: סי די בנק
    צילום: רויטרס
    סטרייסנד. פחד קהל
    צילום: רויטרס
    צילום: רויטרס
    אגאסי. פחד מעכבישים
    צילום: רויטרס
    פרויד. התקפי חרדה
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים