שתף קטע נבחר

זו תהיה המלחמה האחרונה

שעמום המחץ, דיאלוגים מביכים, פסיכולוגיה בגרוש ומשחק גרוע או יצירה אפלה, מדכדכת, מורבידית ומלאת אקשן? נועה מנהיים ואהרון קשלס צפו שניהם ב"נקמת הסית'", שעולה בסוף השבוע ברחבי העולם וגם בישראל, וחזרו עם תשובות סותרות. מלחמה

אבודים בחלל / נועה מנהיים אנחנו הילדים של קיץ 77' / אהרון קשלס 

 

 

אבודים בחלל / נועה מנהיים

אין זה מקרי כלל וכלל שעל הפוסטרים שמבקשים לזרז אתכם אל הסרט השלישי והאחרון, תודה לאל, בטרילוגיית הפריקוולים של לוקאס, מופיעים בובה ומסכה, או מאסטר יודה ודארת' ווידר, בהתאמה. זה לא סרט עם אנשים, זה לא סרט על אנשים ואולי זה אפילו לא סרט לאנשים. מאידך, אם אתם רובוטים, אנימציות ילידות מחשב או לחילופין, בובות פרווה, זה הסרט בעבורכם. הבובות, הרובוטים ויצורי האנימציה של לוקאס ואולפניו מפגינים כאן

כישרון משחק העולה בכמה וכמה רמות על זה של כל שחקן אנושי בסרט, עד כדי כך שלרגעים נדמה שהדרויד החביב, R2D2, הוא גיבור הסרט. אבל בואו לא נקדים את המאוחר.

 

בראשית ברא ג'ורג' לוקאס עולם. זה היה עולם לאו-טקי שנקרע לגזרים על ידי מלחמה גלאקטית סוערת, עולם שבו הגברים היו גברים, הנשים היו נשים ורובוטי פלסטיק קטנים ומצפצפים היו רובוטי פלסטיק קטנים ומצפצפים. על רקע העולם השסוע הזה יצר לוקס את הקרב המושלם בין הטוב והרע, שגולמו בהתאמה על ידי גלגולו של ישו על גבי הכוכב טאטואין – לוק סקייווקר, והתגלמותו של לוציפר במסכה השחורה – דארת' ווידר האימתני, הטוב שנפל והפך לרע. יופי. עד כאן אנחנו מבוססים בקרקע יונגיאנית מוכרת היטב וארכיטיפית בהתאם. לבן פותח.

 

אך לוקאס רצה לספר לנו גם את הסיפור שמאחורי הסיפור, לצלול אל תוך המעמקים העכורים והפרויידיאנים בנפשו של הנבל האולטימטיבי שלו, ווידר, ולגלות לנו מה הניע את התפלץ בחליפת הפלסטיק. הבעיה היא שלוקאס יצר מיתוס בטרילוגיה הראשונה שלו (או השנייה, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים על זה), וכשמפרקים מיתוסים וארכיטיפים הם מאבדים מכוחם. כוחו של המיתוס טמון בפעולה, לא בפסיכולוגיה, וגם כדי להתעסק בפסיכולוגיה של השאלה הכבירה הזו, כיצד הופך הטוב לרע, יש צורך במישהו עם מעט יותר, או בכלל, הבנה בטבע האנושי, כישרון כתיבה ויכולת בימוי. ללוקאס אין אף אחד מאלו.

 

האהבה מעוורת

 

"נקמת הסית'" הוא הסרט שמבקש להשלים את המהפך של אנקין סקייווקר, מי שהיה ילד מעצבן בסרט הראשון, הפך להיות מתבגר מעצבן ומתנשא בסרט השני ובגר לכדי גבר נוירוטי ומעצבן בסרט השלישי. התשובה שמציע לוקאס לגורם שחולל את המהפך הזה בין הטוב לרע, היא: הכל בגלל האהבה.

 

כן, כן, האהבה היא התשובה לכך שאנקין (היידן כריסטנסן הנורא) מתחיל לחלום חלומות זוועה ובהם מתה פדמה (נטלי פורטמן הפושרת), אשתו האהובה, במהלך הלידה. מעניין לציין, אגב, שבעולם גדוש הטכנולוגיה של לוקאס, אף אחד לא שוקל לעשות לגברת אולטרסאונד ולגלות ששני תאומים בבטנה, אבל למה להתעסק בזוטות. במקביל מתפתחות מזימותיו האפלות של לורד הסית' שאיננו אלא פלפטין הזדוני. אנקין מסכים לחבור אליו כדי ללמוד את סודותיו האפלים של הסית', סודות שיתכן ויוכלו להציל את חייה של פדמה. הוא בוגד בכל מה שהאמין בו, במועצת הג'דיי ובמורה שלו, אובי-ואן קנובי (יואן מקגרגור בחיקוי עלוב לסר אלק גיניס), ומפקח בעצמו על השמדתם של כל אבירי הג'דיי בגלקסיה. לאחר קרב אדירים בינו לבין קנובי הוא מגיע למצב העגום שבו אנו מכירים אותו – נעול בתוך חליפת פלסטיק, התאומים נולדים ומפוזרים בפינות שונות של האימפריה, פדמה מתה ויודה פורש לביצה, אחרי שכשל בקרב שלו מול פלפטין. הסוף. או שמא ההתחלה.

 

אין כאן שום ספויילר. כל העלילה הזו היתה, כמובן, ידועה מראש. היא תוכננה כך בקפידה כדי שתוכל להתאים בשלמות של גלגל שיניים מכאני לתחילתה של הטרילוגיה הקודמת. אז אם אין כאן גילויים עלילתיים, מה יש כאן? ובכן, לא הרבה. יש כאן הפגנות משחק מזעזעות ומוגזמות שלא נראו כמותן מאז ימי הסרט האילם, יש כאן קרבות חלל אדירים, מוסיקה גיבורית הרועמת ללא כל הפסקה, פסיכולוגיה בגרוש, דיאלוגים מביכים בתכלית ודי הרבה עבודת מחשב משובחת. מה שעוד יש בסרט הזה הוא שעמום, והרבה ממנו. הסרט כל כך משעמם, העלילה כל כך צפויה והמשחק כל כך נורא שאפשר כמעט לפספס את המסר של לוקאס, שהוא, כאמור, הכל בכלל האהבה. גם לוקאס עצמו פעל מתוך אהבה. אהבתו לטרילוגיה הראשונה שלו היא שעוותה את שיקול דעתו והובילה אותו ליצור את אופרת הסבון החללית הגרועה הזו. לכן, זכרו, פדואנים צעירים: האהבה מובילה למגלומניה, מגלומניה מובילה לחוסר שיקול דעת, חוסר שיקול דעת מוביל ליצירת סרטים גרועים, וסרטים גרועים מובילים לשעמום המחץ.

 

חזור למעלה
אנחנו הילדים של קיץ 77' / אהרון קשלס
מה יש בסאגה הזו של "מלחמת הכוכבים" שמושך אותנו בכל פעם מחדש? מהו "הכוח" הזה שגורם למאות אלפי צופים ברחבי העולם להשתרך שבועות מראש בתור לקניית כרטיס לפרק השלישי בטרילוגייה המקדימה? הרי גם

 מתוך הסרט. קטעי אקשן מרהיבים
גדול מעריציה של הסדרה יודה שבין השיאים השמיימיים אליהם הגיעה המילניום פלקון במהלך מסעותיה בפרקים 4-6 ובין ההתרחשויות הדרמטיות של "אימת הפאנטום" ו"מתקפת המשובטים" רובצת לה תהום ענקית, כזו שמזכירה יותר מכל את הדיונות הרצחניות של טטואין בפתיחתו של "שובו של הג'דיי".

 

ואמנם, על רבים מאיתנו עברו שש שנים לא קלות בניסיונות למצוא תשובות לשאלות הבאות: לאן נעלמו הימים הגדולים של הקאובוי האינטרגלקטי, האן סולו, ויד ימינו השעירה, צ'ובאקה? איה לוק והחלוק והיכן מסתתרת אחותו התאומה, הנסיכה ותסרוקת הלחמניה, ליאה? מה קרה לדארת' וויידר ואובי וואן קנובי? מה פשר השיחות הקונספרטיביות האינסופיות בדבר פדרציית הסחר? מדוע רק פדמה ואנאקין משתמשים בניב טלנובלי עתיק יומין ומהי לעזאזל אותה יישות טורדת המתכנה בשם ג'אר ג'אר בינקס?

 

יש תקווה

 

חושך השתרר באולם. הסמל של אולפני פוקס המאה העשרים התחלף בכתובית הזוהרת והירוקה של לוקאס הפקות, אז הופיע לו אותו משפט מיתולוגי בגוון כחול: "לפני שנים רבות, בגלקסיה רחוקה, רחוקה..." ומייד אחר-כך הכותרת הצהובה היפה מכל - "מלחמת הכוכבים", כשהיא מלווה בנעימת הנושא המופלאה של ג'ון וויליאמס. נשבענו שזה לא יקרה לנו שוב. שלא נתפתה. שלא ניתן לאותה דקה קולנועית נערצת להשכיח מליבנו את אירועי הפרקים האחרונים, אך זה היה קרב אבוד מראש. אם יש משהו שלוקאס לא שכח זה לעורר את פרץ הנוסטלגיה לדבר האמיתי. אולם, וכאן מסתתרת הבשורה, בעוד שני החלקים הראשונים הסתפקו בלעורר כיסופים לטרילוגיה ההיא, הרי ש"נקמת הסית'" הוא הדבר הכי קרוב לרוח המקורית שפיעמה במחוזותיו של הג'דיי.

  

הפרק הנוכחי מתרכז, כאמור, במעברו של אנאקין סקייווקר לצד האפל וזו בדיוק ההתרחשות העלילתית שהייתה



נחוצה ללוקאס כדי לנטוש את הקו הילדותי משהו של "אימת הפאנטום" והפטפטת הפוליטית של "מתקפת המשובטים" לעבר יצירה אפלה, מדכדכת ומורבידית, אך בה בעת עתירת אקשן. ואכן, כבר בחצי שעה הראשונה הבמאי מאותת על כוונותיו כשהוא זורק את הצופה ללא הכנה מוקדמת היישר לתוך קרב אינטרגלקטי מרהיב. לאחר מכן, לוקאס כמו מאט את הקצב, וברגעים הללו עולות לפני השטח אותן בעיות נושנות, שוב אותם משפטים רומנטיים חסרי חן המביכים את השחקנים כמו גם את הצופה, שוב אותם הרהורים קונספירטיביים מתישים ושוב אותם מונולוגים שדופים ונטולי שנינות.

 

למרבה השמחה, מדובר הפעם בהסחת דעת רגעית, הכנה לקראת המערכה האחרונה והנהדרת (שאורכה כשעה!), שהטון המאיים שלה וגווניה הקודרים מהדהדים לאלו של "האימפריה מכה שנית", ובמהלכה אנו זוכים לצפות בכל אותם חזיונות מסוייטים עליהם חלמנו שעה שצפינו בטרילוגייה המקורית: הטבח השיטתי והנורא של מסדר הג'דיי (הכולל מספר דימויים אמיצים מצדו של לוקאס), הקרב המיתולוגי בין אנאקין סקייווקר ובין אובי וואן קנובי ולבסוף חגיגות יום ההולדת של וויידר, לוק וליאה. מזל טוב!

 

אין ספק שבפרק הנוכחי עמדה בפני לוקאס משימה לא קלה. סופה של הטרילוגיה הנוכחית הרי ידוע מראש ומכאן שאין ביכולתו להישען על רגעי מתח אפקטיביים. במקום זאת, הבמאי מבקש לעסוק בתהליך שעובר אנאקין במסעו לצד האפל. הסיבה שניתנת למהפך אמנם שייכת לעולמן של אופרות הסבון וגם משחקו הבעייתי והמתפנק של היידן כירסטנסן לא מעורר הזדהות רבה, אך לוקאס, אולי ביודעין, בוחר לנצל דווקא את דמותו של האיש שעומד מאחורי המהפך, פלפאטין, הלא הוא השחקן הנפלא והלא מוערך דיו - איאן מקדיארמיד, שעיניו המכשפות, לשונו הנחשית וזעקותיו הרודניות, האימפריאליסטיות והמניפולטיביות היו הופכות בנקל כל דמוקרט לסית'.

 

ואולי זו הסיבה לבחירה בשם המזמין את לעגם של המבקרים לפרק המסכם את הטרילוגיה הנוכחית. זהו המופע של פלפאטין, מפעיל הבובות האימתני של האימפריה, שגם חתום על הרגע המרגש ביותר של הסרט (בצורה מעוותת, כמובן) כשהוא מסנן לעבר תינוקו החדש, דארת' וויידר, את המילה שתהפוך עד מהרה לחלק בלתי נפרד מהז'רגון של המעריצים: "RISE !" וכמה הולם שרגע התקומה של וויידאר יהיה גם רגע התחייה המחודשת של "מלחמת הכוכבים". ככלות הכל, אבא יש רק אחד.

 

חזור למעלה
לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים