שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    משימה בעורף הימין
    "ההסדר" נוגע בסוגיות משמעותיות והרות גורל, אבל מטפל בהן באופן הוליוודי חנפני

    "ההסדר" הוא אחד הסרטים הטעונים ביותר שנוצרו בארץ בשנים האחרונות, וגם אחד המאכזבים שבהם. זכויותיו רבות: זהו סרט ישראלי ראשון מזה זמן רב שמבקש לעסוק חזיתית במציאות הפוליטית הנוכחית, שנתפסת דווקא עכשיו כמאיימת מתמיד (וכמו סרטים אחרים – "מגש הכסף" או "רחובות האתמול" של ג'אד נאמן, למשל – גם הוא מעדיף לעשות זאת באמצעות סיפור מתח). זה גם סרט שמספק מבט מבפנים אל הציונות הדתית וחובשי הכיפות הסרוגות (הקולנוע הישראלי, ש"גילה" את הדת רק בעשור האחרון, הסתפק עד עתה – בסרטים "המיועד", "שלג באוגוסט", "אהבה אסורה" ו"קדוש", כלומר, בהצצה אקזוטית אל ההווי החרדי בעיקר), והקונפליקטים שעוטפים לפחות כמה מהם, וכן – הסרט מעלה טענה מעניינת לפיה פעולה פוליטית קיצונית היא גם תוצאה של אהבה נכזבת. אומרים שבישראל נרצח ראש ממשלה בדיוק מהסיבה הזו.
    הצרה היא, שכשבאים לדון בדרמה עצמה העניינים נעשים יגעים הרבה יותר. תחילה הסיפור: מנחם (אקי אבני), קצין חובש כיפה בצנחנים, העומד בראש פלוגה של בני ישיבות, מאוהב בבתו הפמיניסטית (טינקרבל) של רב ההתנחלות שבה הוא מתגורר. אלא שהרב (אסי דיין) הבטיח את הבת, מיכל, לאחד מתלמידיו, פיני (עידן אלתרמן), שהוא גם חברו הקרוב של מנחם. כאשר מיכל דוחה את חיזוריו של פיני רפוי הגוף, ומעדיפה על פניו את מנחם הלוחם, מחליט פיני בייאושו להגיב בפעילות טרוריסטית קיצונית. מנחם נקרע בין אהבתו למיכל ובין נאמנותו ללהט האידיאולוגי של רבו הכריזמטי, ובמקביל – כמו גיבור סרט הוליוודי – נחשד על ידי השב"כ בהשתייכות לארגון מחתרתי מסוכן.

    עמוק כמו צ'אק נוריס

    הסרט קורס, קודם כל משום שהוא אינו אמיץ במיוחד. במקום להתמודד עם תחושת חוסר המוצא העולה ממנו – לפחות עבור נציג הציונות הדתית, מנחם – ולשחרר אמירה משמעותית על המציאות הפוליטית-אידיאולוגית שמייצרת את הקונפליקטים שבהם הוא נתון, "ההסדר" מעדיף להתחפר, וזה קורה בעיקר בחלקו האחרון, בחיקו הנוח של סיפור "בעקבות הטירוריסט" סטנדרטי ופשטני, שבו אקי אבני משחק אותה צ'אק נוריס. זה השלב שבו פיני-אלתרמן מוצג כלא יותר מפסיכופט שיש לעצור אותו בטרם יאזל הזמן, וחיסולו הוא-הוא הפתרון האסקפיסטי שמייצר הסרט לאותם קונפליקטים שעולים במהלכו. ממש עמוק.
    בשנת 1977 ביים יעוד לבנון את "קשר הדבש", סרט עלילתי קצר על מחתרת יהודית בשטחים שמתנקשת בחיי מחזאי שמאלני. סרט נועז זה נאסר בשעתו להקרנה, עד שחוליית טרור יהודית כמו זו המתוארת בו אכן נחשפה בראשית שנות ה-80. מאוחר יותר שילב לבנון קטעים מהסרט ההוא בסרטו התיעודי "119 כדורים ועוד 3", בו הוא נועד עם כמה מראשי המתנחלים ביו"ש, ביניהם מנהיג אותה מחתרת, יהודה עציון, וכמו חוזה בדיעבד את שלושת הכדורים שחיסלו בכיכר ההיא את ראש ממשלת ישראל. בהשוואה, "ההסדר" אינו יותר מאשר סרט הוליוודי עשוי היטב, שמעלה אמנם סוגיות חשובות, אבל בדרכו החנפנית מבקש לנסח פיתרון שלא מרגיז איש. במילים אחרות: שלא כמו מקרה "קשר הדבש" אין, באמת שאין, סיבה לגנוז את הסרט הזה.

    סידר לאבני גומחה בפנתיאון

    אולם, ישנו כאן אקי אבני, ועם נוכחותו בסרט אפשר להכריז על תום החיפוש הנואש אחר כוכב קולנוע ישראלי שיארח חברה למשה איבגי. ואולי יש משמעות לעובדה, שאבני זוכה במעמדו דווקא דרך עיצוב של דמות המתמרנת בין חיים פרטיים ואידיאולוגיה קולקטיבית, מסוג הדמויות שגילומן הפך את אסי דיין ויהורם גאון לכוכבי קולנוע מקומיים בשלהי שנות ה-60. דיין עצמו מופיע פה בתפקיד רב היישוב, והסמליות שאופפת את הצפיה במי שכמעט בניגוד לרצונו הפך – בחייו ובקולנוע – למייצג הצבריות, כשהוא עטור זקן וציצית, היא בוטה. אולי אפילו בוטה מדי.
    מול אבני הנפלא, צורם עוד יותר כישלונם של אלתרמן וטינקרבל כשתי צלעותיו האחרות של המשולש הדרמטי. על הדמות שמגלם אלתרמן, למשל, אומרים שהיא גדולה בתורה. אומרים, אבל אין דבר בסרט שמעיד על כך, למעט המבט המצועף שהוא תולה ברבו המלווה בהטיית ראש משונה. האשמה אינה ביכולתו המשחקית הקלושה של אלתרמן, אלא בתפקיד שכתב לו התסריטאי-במאי יוסף סידר. דמותו של פיני משורטטת ברישול ניכר, וכך גם הפיכתו הפתאומית למטורף משיחי (שניתן היה, כאמור, לנמק אותה כתגובה לכישלונו הרומנטי, לו הדמות הזו היתה עמוקה מספיק). מביכה (לא פחות מנאום הזכיה שלה ב"אוסקר") גם טינקרבל, שדמות בת הרב בגילומה היא לא יותר מאשר פלגמטית, הלועסת בקושי את הטקסטים הרומנטיים-פמיניסטיים ששם סידר בפיה. מישהו היה צריך ללחוש על אוזנה שכאן זה כבר לא "משהו טוטאלי", ובכל מקרה היא אינה משכנעת בתור המוקד הרגשי של הסרט. קשה להאמין שמישהו, בגלל אחת כזאת, היה מעמיס על שכמו חומר נפץ ויוצא להחריב את הר הבית.
    עד חלקו האחרון, "ההסדר" גם נראה פה ושם כרצף שרירותי של סצינות, לעיתים קצרות מדי, שחוברו זו לזו על פי הגיון תמוה, ולמרות הכל: ראוי להתייחס אל הסרט ברצינות, משום שזהו נסיון הוגן ונדיר להעמיד ייצוג קולנועי של הימין הדתי-פוליטי כאורגניזם חושב ומתלבט (ולא, נאמר, קריקטורה כמו ב"קרקס פלשתינה"). היוצר הבא שיעשה זאת, וזה יכול להיות גם סידר עצמו, מתבקש להביא עמו את מה שעשוי להפוך את סרטו למעניין באמת: קוראים לזה עמדה.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: פרסום גולן
    אבני. אלוהים, בבקשה, תן לי לזכות באוסקר הישראלי
    צילום: פרסום גולן
    צילום: פרסום גולן
    אלתרמן וטינקרבל. אז תגידי, הבנת מה הסידר הזה רוצה בדיוק?
    צילום: פרסום גולן
    7 לילות
    מומלצים