בנוסח המטבח המוטורי

זיו לנצ'נר והפרקליט המורעב יצאו לאכול ב"מונטגי", מסעדה הרצליינית במסעדה שכל הווייתה מחווה רומנטית למכוניות

זיו לנצ'נר פורסם: 23.05.05, 11:55

כדובי קוטב בסוואנה אפריקאית, כלפיד ופורז בבית חבד, מצאנו עצמנו, הפרקליט המורעב ואני - קשה לחשוב על שני גברים פחות מוטוריים - הרחק מהמים הטריטוריאליים שלנו, במסעדה שכל הווייתה מחווה רומנטית למכוניות.

מונטגי, בר-מסעדה הרצליינית, או רסטו-בר, כפי שמקומות כאלה מכנים עצמם היום וחושבים שזה עושה רושם על מישהו, היא גם מקדש מכוניות חמוד, פרי שיגעון פרטי של בעליה. אז בתוך העיצוב הנאה, המתקתק משהו, בין ספות העור האדומות, הנברשות השקופות והטפט הפרחוני, זרועים אלמנטים מעולם האוטו: מכוניות ממוזערות, כרזות מירוצים עתיקות, סמלי רכב, אפילו ספידומטר ישן השקוע באחד השולחנות.

ועכשיו, אחרי ההתרשמות הכללית, אפשר סוף סוף להתניע. לדהור על הכביש המהיר. כי להחליף גלגל אנחנו לא ממש יודעים (גם כן גברים), אבל לאכול? בזה אנחנו שומכרים.

התפריט של מונטגי נעים כאווירתה, מגוון דיו וקונבנציונלי דיו כדי להיות שווה לכל נפש, רק מעט יקר לסוגו. ארוחה מלאה ממוצעת תעלה כמעט 150 לאדם. ענף העסקיות, עם זאת, מציע בצהרי החול מבחר אופציות משתלמות יותר (90-60 לארוחה מלאה).

בעזרתו האדיבה של מלצר חביב אך חובבן להחריד - תופעה נפוצה מדי במסעדות בהן ביקרנו לאחרונה - הלך כל אחד מאיתנו לכיוון שלו בראשונות. אני נתתי קרפצ'יו בקר בשמן זית, מיץ לימון, גבינת פרמז'ן ואגוזי פקאן. פרוסות הבשר היו דקיקות וטריות כנדרש, אבל הלימון עשה שם שירות מופרז, והחמצמצות גנבה את ההצגה. שברי הפקאנים הוסיפו חן, לא מספיק כדי להרים את הקרפצ'יו הזה מעל רמת הלא-רע.

חציל בלאדי קלוי בטחינה, יוגורט, צנוברים וסומק, לעומת זאת, היה הצלחה של ממש. בשר החציל הרענן נחרך במידה המדוייקת, כמעט שלא טופל, וטוב שכך. בסופו של דבר, היתה זו המנה הטובה בארוחה. חבל שלא מנסים אותי בשיטת החציל-כפי-יכולתך, היה הזמר הנוגה מפי הפרקליט המורעב, שהצליח להשתחרר לשעת צהריים ממתקפת חיזורים מאסיבית עליו. תראו איזה עולם: כולם אוהבים אותו - והוא אוהב את החציל שלו.

נאמן לקו הבקר, המשכתי לשלושה שיפודי סינטה, שרק אחד מהם הגיע מדיום, כמובטח, ושני חבריו נעשו יותר ממנו, יותר מדי. הבשר כשלעצמו היה טעים ומתאים. הצ'טני שרי עליו הוגש שימש מצע-רוטב מתוק מדי למעמד, והתוספות, תלולית פירה ובעיקר מקבץ אנטיפסטי, התגלו כמאכזבות על גבול המיותרות.

ריזוטו פירות-הים של הפרקליט המורעב היה נדיב וטוב מבחינת פירות-הים, חלש ומשעמם מבחינת הריזוטו. קל ליפול במלכודת-העיסה של המאכל הזה, מעטים מדלגים מעליה בהצלחה, ומונטגי אינה ביניהם. טוב שהתעקשתי על קינוח, קרם ברולה - גרסה קלאסית ומהנה של הפודינג המתוחכם, המולחם בסוכר ממעל. ועוד מלה טובה: כל מנותינו ראויות לשבח על דרך הגשה מסודרת, אתסטית, מעוצבת. הטעם הוא עדיין ה-קריטריון לאיכות המנה, אבל להיראות יפה אף פעם לא הזיק לאף אחד. גם אם הוא סתם קרפצ'יו.