חצי שנה לטרמינל 3: עדיין לא ממריא
מהתרוממות רוח יהודית ועד ביקורת חילונית - הויכוח הציבורי סביב "השער לישראל" מסרב לגווע. האם היו חייבים להטיח בנו את האתוס של אלפיים שנות גלות רגע לפני ההמראה לטורקיה? האם המגן דוד על רצפת הדיוטי-פרי באמת מעודד שופינג? מה הבעיה עם השרוולים? ולמה בקצוות, הטרמינל כבר מתחיל להתפורר? גבי אופיר, מנכ"ל רשות שדות התעופה, עדיין מתעקש ש"זה המבנה הארכיטקטוני מספר אחת במדינה"
"איך הנתב"ג של אנגליה?" מבררת שרית מ"טלנובלה בע"מ" אצל דנה בלום, בודקת אם כדאי לה לנסוע ללונדון. "אני זוכרת שהייתי בנתב"ג של צרפת. היה מדהים - הכל שיש, מלא חנויות, והכל בטוב טעם". שיש וחנויות, עם עדיפות לטוב טעם, עושים עלינו הרבה רושם, אבל עבורנו הטרמינל הוא הרבה יותר מסתם מבנה המספק שירותים. הנתב"ג שלנו הוא לא פחות מ"שער הכניסה לישראל", כפי שאומר גבי אופיר, מנכ"ל רשות שדות התעופה, ועצם הביקור בו מהווה עבור רבים סיבה טובה לנסוע לחו"ל. זה לא רק השופינג - אלה הרגשות החזקים שהמקום הזה מצליח לעורר. מלאומיות מלאת פאתוס ועד התאווה לברוח מפה; מתאווה לכבוש את העולם הגדול ועד "הבאנו שלום עליכם" רגשני עם החזרה. רגשות שלא ברור איך התיישבו על המבנה הפונקציונלי וחסר היומרות של הטרמינל הישן.
בימי האופוריה הגדולה של הסכמי אוסלו, כשנדמה היה שישראל תהפוך למוקד של המזרח התיכון החדש ואלפי משקיעים וסתם תיירים יעמדו בתור בביקורת הדרכונים, מיהרו לתפור חליפת טרמינל חדשה שתהלום את המעמד המכובד. מוטי בן-חורין, שהיה אדריכל הבית של נתב"ג ומתכנן אולמות הנכנסים ומקבלי הפנים בטרמינל 1, טוען כי התפטר מתכנון טרמינל 3, " מפני שהוא מגלומני ומיותר לחלוטין בשלב הזה, ואם להקימו, אז במקום אחר ולא בקנה המידה הזה.
"אני לא אובייקטיבי", ממהר להוסיף בן-חורין, "אבל אני חושב שזו טרגדיה תכנונית. חברים אמרו לי לקחת כדורים נגד התקף לב לפני שאני הולך לטרמינל ובאמת, הייתי בשברון לב ממה שראיתי. בנו את נתב"ג 2000 לכאורה בשביל תפוסה גדולה יותר של נוסעים. אני הצגתי להם פתרון להגדלת מספר הנוסעים שהיה צריך לעלות 36 מיליון ולהסתיים לפני שנת 2000. הוא כלל רק הרחבה של הטרמינל הקודם, כי אין לנו צורך במבנים מגלומניים. כל דבר אפשר לפתור בפשטות, אבל אז זה לא 'פרויקט' גדול וחשוב. מה שנעשה ברשות שדות התעופה זה מיניאטורה של מחדלי מדינת ישראל. זה נורא שמממנים כאן השקעות עתק שאין בהן צורך".
על פי התחזיות האופטימיות של ימי פרוץ השלום, הטרמינל תוכנן לשרת 16 מיליון נוסעים בשנה, להצעידם דרך "השער לישראל" בפאר והדר ולעורר בהם רגשות לאומיים באמצעות סמלים ישראליים, מאבן ירושלמית ועד מגן דוד על רצפת הדיוטי-פרי. והטרמינל אכן מעורר רגשות, מהתרוממות רוח של תיירים יהודים - "זה גורג'ס, משהו יוצא מן הכלל" - ועד לביקורת חילונית נוסח "שפעם אחת יבנו פה מבנה ציבורי בלי להכניס אלפיים שנות גלות". בכל קנה מידה - היקף הבנייה, האדריכלים המתכננים, מרכזיותו בתרבות הישראלית וחשיפתו לאחוזים ניכרים מהציבור - זהו המבנה החשוב ביותר שנבנה בישראל בעשר השנים האחרונות. במלאת חצי שנה לפתיחתו ולרגל עמידתו במבחן הגדול של חג הפסח, הגיע הזמן לבחון את הפרק החדש ברומן שלנו עם נתב"ג.
