לירידה במחיר יש מחיר

מצב כלכלי לא-משהו, עלייה בתופעת האכילה מחוץ לבית והעובדה שלישראלים פשוט נמאס לשרוף את הכיס בארוחה, הביאו עלינו גל מבורך של מסעדות במחירים משתדלים. אלה לא ממש מסעדות זולות, רק כאלה המגלות איפוק תמחורי, המאפשר לזוג ממוצע להוציא את עצמו בספונטניות לסעוד, בלי לחכות ליום ההולדת, יום השנה או צו הירושה.

הקוץ באליה הוא, שלירידה במחיר יש מחיר. אם המסעדה המאופקת-תמחורית לא מוחלת על כבודה החזותי, והיא מעוצבת ומסוגננת, יתבצע החיתוך באגף אחר. בישול עילי לא יקום ולא יהיה במקום כזה.

"ZINC", מסעדה חדשה עם שם תמוה (יש, משום מה, כמה בתי אוכל בעולם שקראו לעצמם "אבץ"), קמה על חורבות "מזאלונה", איטלקית שמעולם לא עשתה לי את זה ברחוב קרליבך בתל-אביב. אבץ אימצה בחום את העיקרון הגסטרונומי: תן לא הרבה – קבל לא הרבה. זוהי מסעדה שדגל של בינוניות מתנופף מעליה, ועדיין היא מספקת תמורה הגונה ונאותה למחיריה.

אבץ משתדלת, אפילו משתדלת מדי. העיצוב שלה נאה, חמים ונעים לעין, עוצמת הסאונד ועוצמת התאורה מעט מופרזות בהתחשב בסגנון, השואף להיות אינטימי, ובעל הבית, או זה שמתנהג כמותו, ידידותי באופן די מעיק.

ארוחה מלאה, במובן המקובל של שלוש מנות וכוס משקה קל, עולה כ-90 שקל לאדם. החלוקה הפנימית הגיונית: 25 שקל לסלטים וכריכים, 30-35 לעיקריות חמות, 25 לקינוחים. כוס יין הבית או בירה בעשרה שקלים משלימים תמונה כלכלית מתחשבת.

תמונה פחות מתחשבת היתה מראה פניהם החמצמץ של שני שותפיי – אחד לא אוכל ורק קודר, שני כן אוכל ובכל זאת קודר – שנתלתה לאורך הארוחה לנגד עיניי. איזה ימים, איזה ימים. פעם הזמנת חברים לפלאפל והם היו אסירי תודה ומאושרים. היום, עם פחות מ"צ'ימיצ'נגה", עושים לך מחווה גדולה שיושבים איתך.

המלצרית המליצה בחום על ההמבורגר המקומי. הוא היה בסדר, בינוני בגודלו, עם נטייה בעייתית להתפוררות. לא מהשורה הראשונה של קציצות ישראל, אבל גם לא נפילה. ריזוטו פירות-ים ברוטב שמן זית, שום ועשבי תיבול, התקשה לעמוד בסטנדרט הריזוטו המחמיר – במרקם המיוחד, במידת הלחות – כך שנתייחס אליו פשוט כמנת אורז עם קלמרי ומעט שרימפס. ככזה, הוא קיבל ציון עובר. תיבול יצירתי יותר היה עוזר.

קבב הלוקוס הותיר רושם סימפטי. הוא מתאים לאוהבי הדג הזה, בעיקר לחובבי גרסת הקבב. רוטב העגבניות שלו לא היה מושקע דיו. המנה הנחמדה ביותר היתה הפשוטה ביותר: טבעות קלמרי פריכות, מטוגנות קלות, שרוטב פיקנטי בצידן. הן היו עשויות במידה המדויקת ועטו ציפוי חביב.

לקראת סיום עשינו טעות קטנה: קינחנו. עוגת הגבינה האפויה, שרוטב פסיפלורה לא משמעותי נוצק סביבה, היתה לטעמי עוגה ממוצעת לגמרי של סבתא ממוצעת לגמרי. עוגה סתם. אחד משותפיי הזעפנים לשולחן היה פחות סלחן. "בחייך, זו ממש העוגה שקונים בסופר, בפלסטיק שקוף", הטיח בי ונהם. בסדר, בסדר. להבא, אשתדל יותר.

• "ZINC", רחוב קרליבך 29, תל-אביב. טל. 03-5615282