שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    רוקנ'רול בשחור-לבן

    האלבום החדש של ה"וויט סטרייפס" הוא מפגן מדהים של סטייל אמנותי מרשים, שממשיך את המסע לחקר הבלוז העתיק. חבל רק שהשירים בו קצת פחות טובים מבעבר

    לפני שלוש שנים נדמה היה ש"הווייט סטרייפס" היא הלהקה הכי מסתורית על כדור הארץ. האם הם אח ואחות? זוג גרוש? בני דודים? הכל היה נכון וכלום לא היה נכון, אבל הרכילות סביבם רק התעצמה.

     

    אלבומם האחרון, "Elephant", היה מצוין (ציון חמישה כוכבים ב"רולינג סטון", אני ליקקתי אצבעות). החדש, Get Behind Me Satan ממשיך את המגמה של קודמו, וחוזר אל הבלוז של שנות ה-20 וה-30. ג'ק ומגי אמנם אינם שומרים על רמת כתיבה שווה בכל האלבום והוא חסר את אלמנט ההפתעה שהיה לשני קודמיו. עם זאת, האלבום החדש חושף מוזיקליות רב-גונית יותר בכל הקשור לעיבוד והפקה.

     

    הווייט סטיירפס - שאלבום הפריצה שלהם “White Blood Cells" הציג גיטרות ותופים ללא בס - מציגים כעת קשת רחבה של כלים, אפילו מרימבה ככלי ליווי עיקרי. וכשזה מתחבר ליכולת האינטלקטואלית והיצירתית של ג'ק וייט, זה לא יכול להיות ממש רע.

     

    הדבר הכי טוב באלבום הזה, כמו שני קודמיו, הוא העטיפה. זה לא אומר שזאת באה על חשבון המוזיקה, אלא שהווייט סטרייפס הם שריד לקלאסיקנים של הרוק שהבינו שמדובר באמנות שהיא במיטבה קולאז' מבריק של מולטימדיה. הרי אי אפשר להפריד את תמונות הפרומו של "המי" מהמוזיקה שלהם, או את העטיפות המבריקות של רוקסי מיוזיק מהשירים. ובהקשר זה, עטיפת האלבום של ג'ק ומגי לא פחות חשובה מהסאונד שמגדיר אותם, והסאונד לא פחות חשוב מהשירים. כל אלו הם חלק ממכלול של דימויים שאמורים לקחת את המאזין אל טיול בעולם של פנטזיות על מרידה, שוני ואותנטיות בתוך התרבות הפופולרית.

     

    עולם מבולבל

     

    הדימויים של ג'ק ומגי לקוחים היישר מתוך עולם הבלוז של רוברט ג'ונסון, בליינד וילי מקטייל וכל אותם בלוזיסטים אגדיים שהיו האבות הקדמונים של הרוקנ'רול. ג'ק וייט סיפר כי האלבום הוא על "דמויות וטיפוסים ועל הרעיון סביב המושג אמת", אבל מה שהכי אמיתי ביצירה הנוכחית היא הדרך בה הווייט סטרייפס חוזרים אל עולם מבולבל, מסתורי ואכזרי. זהו במידה מסוימת עולמם של רוברט ג'ונסון וגדולי הבלוזיסטים - עולם של תשוקות בלתי מרוסנות ודיאלוג תמידי עם השטן שמשתלט על נשמתך. ניסיון תמידי להצדיק את מוסריותך בעיני האל, או הייאוש מאי היכולת לשלוט על תאוותך. השפה של הוייט סטרייפס כמו לא שייכת להיום, אבל באופן מסתורי נשמעת רלוונטית להפליא.

     

    ג'ק ומגי ממשיכים בניסיון למצב את עצמם כאחת מהלהקות הרוק המהפכניות האמיתיות של שנות האלפיים. כתבתי בעבר כי הם במידה מסוימת תשובת הנגד הטובה ביותר של הרוק האמנותי לנו-מטאל, להיפ-הופ ולאלקטרוניקה. החזרה שלהם אל הבלוז הקדום היא הדרך שלהם להטיל דופי בתוצרי הרוק הרדודים שמציפים את שוק המוזיקה בעשור האחרון. באלבומם הקודם הם הקליטו את המוזיקה שלהם באולפן שמונה ערוצים ובעזרת מכשירים אנלוגים מיושנים באמת. מגמה זו נמשכת גם באלבום החדש וגישה זו פועלת רק לטובת הווייט סטרייפס. קולו של ג'ק – שמזכיר שילוב של רוברט ג'ונסון עם דמות הפושע המצחיק מ"תרגיל לשוטרים מתחילים 1" - מקבל עוצמה יתרה במרקם הסאונד הנוכחי. ויותר מכך, הוא נשמע מאוחד עם השירים ועם הגיטרה שלו, וזה הישג לא מבוטל. יחסית לגיטריסטים הגדולים של הרוק – מקלפטון ועד ג'ימי פייג' ומיק רונסון – הוא מוגבל טכנית. אבל הנגינה מגלה עוצמה וסטייל, מעין קית' ריצ'ארדס של העשור האחרון.

     

    אלא שגם אם הציון של ג'ק ומגי בסטיילינג הוא עשר פלוס, מה שקצת חורה באלבום הוא שהוא נשמע כמו שחזור ההישג הסטייליסטי של קודמו, שעה שג'ק יכול היה להפתיע יותר בתחום כתיבת השירים. האלבום החדש אינו מציג את אותה כמות של שירים גדולים כמו קודמו. מה גם שמה שהיה נכון לתחילת העשור כבר אינו ממש נחוץ כעת. במילים אחרות: העולם רוויי בלהקות מסוגננות, ואנחנו זקוקים כיום ליותר שירים טובים. הוייט סטרייפס מגישים באלבום החדש שירים נחמדים בתור סטייל מהמם ותו לא.

     

    מחסור בהשראה

     

    ג'ק (29) ומגי (30), שנולדו בדרום-מערב דטריוט, ברובע ההיספאני העני של העיר, עיצבו מלכתחילה את המוזיקה שלהם במקוריות שהוצגה עד אז בעיקר דרך רוקרים בריטיים יוצאי בתי ספר לאמנות (מפיט טאונסנד, דרך בריאן פרי, ועד רבים מאנשי הפאנק והגל החדש).

     

    מי שעוקב אחרי השיממון שמאפיין להקות אמריקניות עכשוויות (אפשר לעקוב אחרי המחסור בהשראה של הרוק האמריקני העכשווי בתוכנית הלייט-נייט המעולה של קונאן אובריין), מבין עד כמה הווייט סטרייפס היו חשובים לאותו הרגע ב-2001 בו הגיחו מהבארים המעושנים של דטריוט אל תוך ה- MTV. ג'ק, שסיפר אז כי הוא קורא בעיון את ספר הבלוז החשוב של רוברט פלמר, היה בדיוק מה שאמריקה הייתה זקוקה לו: אסתטיקן ואינטלקטואל שיציג אפשרויות חדשות לשיר רוקנ'רול. הוא הציג אוונגרד (שם אלבומם השני, "De Stijl", כזכור, ניתן על שמה של תנועת אמנות מופשטת) לצד רוקנ'רול, עם יכולת לתקשר אותו לקהל רחב (יחסית).

     

    "White Blood Cells", אלבומם השלישי מ-2001, שהוקלט ב-4,000 דולר בלבד וללא גיטרת בס בכלל - עשה להם את הקריירה עם חוזה ב-V2 , פרסי MTV ונוכחות גוברת של ג'ק בכתיבת מוזיקה לסרטים הוליוודיים מצליחים ומוערכים.

     

    מה שהיה כה חשוב בוייט סטרייפס היתה העובדה שהם הציגו צד חדש של הרוק האמריקני ושל דטרויט. מי שהייתה פעם מעוז של תרבות הנגד עם המגזין "קרים" ולהקת האם.סי 5, וביתה של חברת "מוטאון", היא כיום בעיקר עיר היפ-הופ חשובה (או.קיי, יש גם קבוצת כדורסל טובה). אבל ג'ק ומגי הפכו אותה גם לעיר של מוזיקת גאראז-רוק מסוגננת.

     

    לפני שנתיים היה נדמה כי הם מציעים - אולי לראשונה זה עשור - תגובת נגד לכל מה שהיפ-הופ מייצג. "אני אהבתי את נירוונה", אמר אז ג'ק, שטען שהוא לא מתחבר לראפרים. אולם באופן פרדוקסלי, הסינגל הראשון מן האלבום "Blue Orchid" הוא אחד מקטעי המוזיקה השחורה הכי חזקים של השנים האחרונות. הוא מזכיר בטיפול את "Seven Nation Army" המעולה שפתח את "אלפנט". כמו קודמו, הוא מכיל ריף לד זפליני קלאסי, אבל מחודד עם שירת פאנקי-דיסקו א-לה "סליי אנד דה פאמלי סטון". אם רק כל האלבום היה ברמה הזו, המצב היה מדהים, אבל אז יש נסיגה לרגעים נחמדים מאוד למשל Forever For Her, לצד רגעים נחמדים בלבד כמו My Doorbell, כאשר המשקל נוטה לכיוון הנחמד. בעוד האלבום הקודם כלל לפחות שלושה קילרים וגרסת כיסוי מנצחת, "Get Behind Me Satan" כמעט ומגיע עד הנקודה הזו, כמעט ומציג את הדבר האמיתי.

     

    בכל הקשור להומור, שנינות, ומיקוד, הוא עדיין רחוק למשל, מאלבומי רוק לבנים קלאסיים - למשל, "משתה הקבצנים" ו"אצבעות דביקות" של הסטונס. אולי הווייט סטרייפס הם עדיין בית ספר לאימאג', אבל ספק אם הם עדיין מסוגלים עדיין להציל את הרוק מלהפוך לתעשיית בידור לכל דבר. השאלה שנותרה היא: האם הם – אלטרואיסטים ככל שיהיו - מזיזים למישהו בתוך עולם תרבותי גוסס של ריאליטי? לא בטוח.

     

    אתר הלהקה

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ממשיך את המגמה של קודמו
    עטיפת האלבום
    לאתר ההטבות
    מומלצים