עובר את הגבול

כל הכבוד לה, לחנה לסלאו. ממש שאפו, כמאמר הצרפתים. גם הוכיחה לעולם כולו מה נעמי שחר שווה באמת, וגם עשתה זאת בסרט של עמוס גיתאי, שהקולנוע האינטלקטואלי והצורני שלו אינו בדיוק מנוף הולם להבעה רגשית מורכבת, מסוג זו שאמורה לאתגר כל שחקנית באשר היא. מן הפתיחה לפחות נדמה, ששחקניותיו של גיתאי לא יצלחו את המהמורות הסגנוניות שהלה מציב בפניהן – השוט הראשון בסרט, למשל, הוא צילום בלתי מופרע מקרוב, כמעט 10 דקות אורכו, על פניה של נטלי פורטמן המתייפחת, הכותל המערבי נצפה מטושטש ברקע, במה שנראה כמו מחווה אסתטית קרירה ומעצבנת לאנה קרינה ב"לחיות את חייה" של גודאר, או מריה פלקונטי המעונה ב"פסיון של ז'אן ד'ארק" הדריירי. אבל או אז מגיחה לה הלסלאו, ומצליחה להצחיק, לרגש, לגעת, להפוך במידה רבה מרעיון לדמות, וכל זה, כאמור, בסרט של גיתאי. בעצם, לא מפתיע כלל את מי שחזה בה מספקת אותה סחורה ממש ב"עלילה", שיתוף הפעולה הקודם בין השניים שהתחולל ב-2003.

"אזור חופשי", שלשמו התכנסנו פה, הוא, כך כל תינוק כבר יודע, הסרט הישראלי הראשון הקוטף פרס כלשהו בתחרות הרשמית בקאן מאז 1967, ולסלאו שעוטרה בתואר השחקנית המצטיינת היא בו חנה בן משה, בת לניצולי שואה, ממפוני ימית, המתגוררת בסביבות הנגב, ואמורה לנהוג מכונית מישראל אל אזור הסחר החופשי הממוקם בירדן, בשטח שבין גבולות, עיראק, סוריה וסעודיה. אליה למסע מצטרפת תיירת אמריקאית במשבר (פורטמן), ושם, כלומר באתר הדיוטי פרי הגדול ביותר בעולם, ממתין להן "האמריקאי", שותפו המסתורי לעסקים של בעלה הפצוע של "חנה", שאת חובו בסך 30 אלף דולרים היא נוסעת לגבות. עם הגיען למקום הן פוגשות באישה פלסטינית אניגמאטית (היאם עבאס, "הכלה הסורית"), שהקשר בינה לבין "האמריקאי" וכספו עוד צריך להתברר.

העימות שאין לו סוף

זהו סרטו הנגיש של גיתאי אי פעם (מה שעדיין אינו מייעד אותו כלל ועיקר לקהל רחב, אלא קודם כל לחובביו), וגיתאי חוזר בו אל הלייטמוטיב שמלווה, כמדומה, את סרטיו עוד מימי "יומן שדה" (1982) התיעודי – הנסיעה במכונית, והצילום בתוכה ומבעדה. המסע הנשי שמתואר פה, שהוא חוצה גבולות ומעברים ותכליתו היא אותו אזור חופשי (שכאן אינו אלא מדמנת ענק של כלי רכב משומשים), הופך לאלגוריה על מקומה של האישה בסיטואציה של קונפליקטים לאומיים שהינם, כמובן, חלק מהסדר הגברי. בכך מצטרף "אזור חופשי" לסרטים נוספים שהופקו בישראל בשנה-שנתיים האחרונות – בראשם, כזכור, "הכלה הסורית", אך גם סרטו הקודם של גיתאי עצמו, "הארץ המובטחת" – שבחנו את סוגיית הגבול מפרספקטיבה מגדרית. המכונית בתווך היא עוד חלל, גבול נוסף בין חוץ לפנים, המייצג את המבט הנשי, "מבפנים", בעולם ש"מחוץ", שבו הסכסוך הישראלי-פלסטיני מיוצג על ידי אנשי משמר הגבול משני הצדדים, ומטרתו של המסע הזה, כאמור, היא אותו מתחם גיאוגרפי שבו קורסים גבולות באופן פיזי ומנטאלי. לא הרחק משם מתבררת גם זהותו העלומה של אותו "אמריקאי" שסיפורו, הקשור בנכבה, נישא באוזניה של פורטמן הקשובה, וכמו לא היה אלא מטרתה האמיתית של האודיסיאה הנשית המתוארת כאן.

זהו סרט על חציית גבולות, באופן ממשי אך גם תודעתי, ועל האישה כמי שביכולתה לממש אקט זה כחלק מביקורת הסדר הגברי. סיומו, מבלי לחשוף יותר מדי, אמביוולנטי. אישה אחת חוצה את הגבול, מבלי לשעות להוראות העצירה שקוראים לעברה החיילים בו, ואילו השתיים האחרות ממשיכות להתווכח, תקועות על קו התפר, והפולמוס ביניהן אלגורי לעימות הלאומי שאין לו סוף, כאילו הפנימו הללו, בסופו של דבר, את התקיעות וחוסר התקשורת, שהם חלק מאותו מצב עניינים גברי שתנועתן עד כה במהלך הסרט כמו ביקשה לשבור.

ויש עוד גבול אחד, שאותו מבקש "אזור חופשי" לשבור – זה שבין עבר להווה, זיכרון לממשות. את זה עושה פה גיתאי באמצעות הנחת תמונה על תמונה, סופר-אימפוזישן בעגה המקצועית, שבה נוכחים ארוסה (ממנו נפרדה) של פורטמן בסרט (אקי אבני) – שמספר שם על אקט אלים בו היה מעורב בזמן שירותו הצבאי – ואמו הספרדייה. ואולם, תפקידם של שני אלה בסרט נותר, למרבה הצער, מטושטש, ולא רק בגלל השימוש בטכניקה שצוינה לעיל. יתרה מזו – אפשר רק לדמיין את הבעת פניה של כרמן מאורה, מבכירות שחקניות הסרטים בספרד, העושה פה את תפקיד האם, שעה שפסעה על השטיח האדום אל ארמון הפסטיבל רק כדי לחזות בשתי דקות מעצמה על הבד, וגם זה ככתם לא ברור על פרצופה של פורטמן. לא יפה.