"פרשת חיי" של אחד ממייסדי אחוזת בית
ספרו האוטוביוגרפי של יוסף אליהו שלוּש הוצא מחדש על ידי בן-נינו. הספר, שנכתב על ידי אחד מהבנים הידועים בשבט השלוּשים של נוה צדק, פורסם לראשונה ב-1931
בחודש אוקטובר 2004 התכנסו בני שבט שלוּש בבית שנבנה על ידי אבי המשפחה, אהרון שלוּש, בשכונת נווה צדק בתל אביב. במהלך האירוע מחמם הלב הזה, הזכירו בני המשפחה את הספר "פרשת חיי", שכתב יוסף אליהו שלוּש, אחד מבניו של אהרון, ואף קראו כמה קטעים ממנו.
והנה, כתשעה חודשים אחר כך, יצא הספר במהדורה חדשה (כולל הערות שוליים ומפתח שמות ומושגים) בהוצאת בבל, בעריכת בן-נינו של שלוש, אור אלכסנדרוביץ'.
יוסף אליהו (שנקרא על שם שני דודיו שטבעו בים בדרכם לארץ ישראל מאלג'יר), נולד ביפו בשנת 1870. הוא עבר עם הוריו (אהרון ושרה לבית ברוך מצליח מבגדד) לבית בנוה צדק, שלידו בנו לימים בניו של אהרון את בית החרושת ללבני סיליקט ופריטי בנייה מתועשת נוספים. מאוחר יותר, ב-1909, נמנה על מייסדי "אחוזת בית", היא תל אביב, ולימים שימש חבר מועצת העיר במשך שנים רבות. הוא פירסם בקביעות מאמרים בעיתונות העברית והערבית.
בשנת 1931, שלוש שנים לפני מותו, פירסם את ספרו האוטוביוגרפי "פרשת חיי". 42 שנה אחר כך, (ב-1973) יצאה מהדורה נוספת של הספר (כהעתקה) ביוזמתו נכדו עדי כהן, אולם זו אזלה מהמדפים. עתה, כאמור, הוא יצא במהדורתו השלישית בעריכת בן המשפחה. במהדורה הנוכחית הוסיף המחבר הערות ביאור שונות בשולי הטקסט ומפתח, וכן נוספו תמונות על 8 התמונות שהופיעו במהדורה המקורית.
אור אלכנסדרוביץ מספר כי היה חשוב לו שהטקסט יהיה נגיש. "לכן, במשך חצי שנה הקלדתי את הטקסט המקורי בשעות הלילה למחשב, במטרה להפיץ אותו בצורה אלקטרונית בין אנשים שונים ומשונים. אחד מהאנשים שקיבל ממני את הטקסט היה שרון רוטברד מהוצאת 'בבל', ובעקבות זאת התגבש הרעיון להוציא מחדש את הספר בדפוס".
"הערך הגדול של יחסי השכנים"
מתוך הספר: "רק אהבת ותחיית עמי וארצי, שיקדו בלבי, הביאוני לספר לדור הבא מאשר קרה לדור העבר, מהעבר הקרוב שלנו שיש ממנו הרבה ללמוד, להסתכל ולהתבונן, הן בשאלת השאלות ביישוב ארצנו, בהיחסים בין היהודים והערבים המסובבים היום, והן בעניינים יישוביים אחרים בחיי העם והארץ ובחיי הפרט… ומי שבקיא קצת בתולדות יישובנו מבראשיתו יודע זאת, ששאלת ההתקרבות אל שכנינו וחיי השלום איתם זאת היהתה חובתנו הראשונה של ילידי המקום ואותה מילאנו כהשקפתנו, אבל – ונגיד
פה את האמת המרה והאיומה, אבל האמת – שמנהלינו והרבה מבוני היישוב שבאו מן הגולה על מנת לנהלו, לא עמדו כלל וכלל על הערך הגדול של יחסי השכנים, על הכלל היסודי והפשוט הזה".
בשיחה עם ynet, אומר אור אלכסנדרוביץ' כי "אי אפשר להתעלם מכך שהאישיות הייחודית של יוסף אליהו - אדם שעמד כל חייו בצומת שבין יהודים לערבים, בין ימין לשמאל, בין מסורתיות לקדמה - אפשרה לו לראות דברים בצורה שהוזנחה לחלוטין במהלך השנים, ושלטעמי היה ראוי לנסות ולהתבונן עליה מחדש ולראות האם ייתכן שהיא הדרך הרלבנטית ביותר להתבונן בחיים שלנו כאן, היום, בארץ ישראל.
"יוסף אליהו מתמקד באדם הבודד וביכולת שלו ליזום ולשנות, אבל עושה את זה כל הזמן מתוך הבנה עמוקה שבלי שיתוף פעולה בין כל העמים שמסתובבים במרחב הזה שום דבר טוב לא ייצא. העיקרון המרכזי שהנחה אותו היה זה של שכנות טובה - הרבה לפני לאומיות טובה - בלי לגרוע אפילו פסיק מהקיום שלו כיהודי בארץ ישראל".