חברות התעופה נהגו ב"אי איכפתיות"
בשני משפטים שונים נגזר על אליטליה ואל-על לשלם פיצויים מוגדלים לנוסעים שמזוודותיהם הגיעו באיחור גדול. השופטת קבעה כי הנסיבות במקרים אלה מצדיקות הפעלת סעיף מיוחד באמנת ורשה, מאחר שמדובר במחדל שנעשה "מתוך אי אכפתיות ובידיעה שקרוב לוודאי שיגרם בעטיו נזק"
ל' טסה בספטמבר 2004 מתב"ג לשדה התעופה פיומיצ'ינו שבאיטליה. כשנחתה ברומא התברר לה למגינת ליבה שהמזוודה שלה "נעדרת". נציגי חברת אליטליה שבפניהם התלוננה על אובדן המזוודה הבטיחו לה שהיא תגיע למחרת ותימסר לידיה תוך 48 שעות. היא קיבלה את מזוודתה לאחר 4 ימים תמימים.
במהלך ארבעת הימים האלה ביצעה ל', לדבריה, מספר גדול של שיחות טלפון למשרדי אליטליה ונאלצה לרכוש פריטי לבוש ולהמתין ברומא למזוודה. ל', עורכת דין במקצועה, שטסה לאיטליה כדי לנפוש וכדי להיפגש עם לקוחות פוטנציאלים, נאלצה לבטל חלק מהפגישות שתכננה.
לאחר ששבה לארץ, ביקשה ל' מחברת אליטליה להשיב לה את הוצאותיה הכספיות ולשלם לה פיצויים בגין הנזק ועוגמת הנפש שנגרמו לה. משלא נענתה הגישה נגד החברה תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב.
בכתב התביעה ובדיון בבית המשפט טענה ל' כי היא תאלץ לנסוע שוב על מנת לקיים את הפגישות שבוטלו וכי מגיע לה פיצוי על עוגמת הנפש והזלזול שחוותה מצד נציגי הנתבעת במשך 4 ימים. היא הוסיפה וטענה כי הנסיבות מצדיקות את הפעלת סעיף 25 לאמנת ורשה, כפי שתוקנה בפרוטוקול האג, הקובע פיצוי חריג כאשר מדובר במעשה או מחדל של חברת התעופה שנעשה מתוך אי אכפתיות וברשלנות שגורמת לנזק.
נציג אליטליה, ראסל בנג'מין, טען בבית המשפט כי המזוודה הגיעה באיחור בגלל "דבר מה הקשור בקבלן שלנו באיטליה": "לא הייתה לנו שליטה על הקבלן שמוסר את המזוודות ואנו מוכנים לשלם על זה". הוא התכחש לטענת התובעת כי אנשי החברה נהגו כלפיה בזלזול וסיפר כי החברה הייתה מוכנה לתת לתובעת "פיצוי נדיב מעבר למקובל" ולהעניק לה כרטיס למועדון הנוסעים כדי שתשתמש בו בעתיד.
השופטת מיכל ברק-נבו, ששמעה את הצדדים ועיינה במסמכים, קיבלה את התביעה וחייבה את אליטליה לשלם לתובעת 2,800 ש"ח ועוד 350 ש"ח הוצאות משפט. "הגעתי למסקנה", כתבה בהחלטתה, "כי אכן נסיבות המקרה מצדיקות הפעלת סעיף 25 לאמנת ורשה... זאת מאחר שאין כל הסבר מניח את הדעת מצד הנתבעת מדוע למרות שהמזוודה הגיעה לאיטליה באיחור של יום התעכבה מסירתה לידי התובעת 3 ימים נוספים". (ת"ק 1322/05)
הנופשים בספרד, המזוודה בפריז
בפסק דין אחר שעניינו איחור בהגעת מזוודה, חייבה השופטת ברק-נבו את חברת אל על לשלם לשני נוסעים פיצויים בסך כולל של 3,000 ש"ח ועוד 400 ש"ח הוצאות משפט. שני התובעים, ע' ו-ד', שטסו לשבועיים של נופש בספרד, טענו בתיק הנידון כי אחת משתי המזוודות שלהם, שהכילה פריטי הלבשה תחתונה והיגיינה אישית, לא הגיעה עימם למדריד ונמסרה להם רק יומיים לפני שובם לארץ. בתביעתם, שהוגשה גם היא לבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב, ביקשו השניים להורות לנתבעת להשיב להם את 3,280 השקלים ששילמו עבור פריטי לבוש שנאלצו לקנות ובנוסף לשלם להם 2,500 ש"ח נוספים כפיצויים בגין עוגמת נפש ופגיעה בטיול.
אל על טענה להגנתה כי הכבודה לא נמסרה לתובעים עם נחיתתם במדריד מאחר שנשלחה בטעות לנמל התעופה דה-גול בפריז, ושם היא עוכבה מטעמי בטחון מאחר שהיתה "מזוודה ללא בעלים". בא כוח אל על, אריה אבנד, הכחיש את טענת התובעים לפיה החברה נהגה בחוסר אכפתיות ובזלזול, ואמר כי היא עשתה את מירב המאמצים לאתר את המזוודה במהירות ולהעבירה לרשות התובעים. החברה, הוסיף וטען, הציעה להם פיצוי בסך 2,100 ש"ח, שהוא סכום המקסימום לפי אמנת ורשה עבור מזוודה ששקלה 29 ק"ג, אילו הייתה הולכת לאיבוד.
הוא ציין כי האחריות של חברת תעופה בגין עיכוב בהגעת מזוודה מוגבלת, בהתאם לאמנת ורשה ופרוטוקול האג, לסכום של 105 ש"ח לכל ק"ג כבודה שאבדה, איחרה או ניזוקה. "החברה", טען, "הציעה לתובעים לפנים משורת הדין פיצוי כספי בתקרת האחריות, כאילו אבדה המזוודה כליל, וזאת מתוך רצון להימנע מהגעה לבית המשפט, אך התובעים סרבו לכך".
השופטת ברק-נבו כתבה בפסק הדין כי העובדה שהמזוודה של התובעים הגיעה "כמזוודה ללא בעלים לפריז", בשל טעות הנתבעת ועוכבה שם במשך זמן רב מטעמי בטחון, "מלמדת על 'מעשה שנעשה מתוך אי אכפתיות ובידיעה שקרוב לוודאי שיגרם נזק בעטייה', כלשון סעיף 25 לאמנת ורשה כפי שתוקנה בפרוטוקול האג".
"שוכנעתי", ציינה השופטת, "כי במקרה דנן, כאשר תיאורי התובעים אמינים בעיני מצד אחד וכאשר נציגי הנתבעת אינם יודעים להסביר מדוע עוכבה המזוודה בביטחון של אל על בפריז, נתקיימו הנסיבות להפעלת סעיף 25 ולפיכך הגבלת האחריות לסכום של 2,100 ש"ח אינה חלה על המקרה הנדון". (ת"ק 1410/05)
