פרובנס: שעת הצוענים

מה יותר רחוק מישראל ומהבעיות שלה מאשר פסטיבל צוענים בעיר קטנה בפרובנס. ובכן, טעות: דווקא ברחובות סנט מארי דה לה מר (Les Saintes Maries de la Mer) צעדו אלפי צוענים וצרפתים, על סוסים וברגל, מהכנסיה ועד הים, לבושים בבגדים מהמאה ה-19, כשהם נושאים דגלים וצלב גדול של "שרה השחורה" - המדונה של הצוענים - וכולם שרים ומתפללים לשלום בין הישראלים לפלשתינים. אפילו הרמקול על הג'יפ המשטרתי בראש התהלוכה חזר על כך שוב ושוב. מי אמר שהצרפתים אנטישמיים.

העיירה סנט מארי, בחבל קאמארג, קרויה על שם מרים המגדלית (מריה מגדלנה) ועוד שתי מרימיות, יהודיות מארץ ישראל, בנות משפחה של ישו, שלפי האמונה גורשו מארץ הקודש ואירע להן נס: ספינתן הרעועה ניצלה מול חופי סנט מארי. הן קבורות בכנסיה בעיר, שנראית כמו צריח, ומאז

אותו נס בים הן והעיר סנט מארי הפכו לקדושות לנוצרים מרחבי אירופה ובעיקר לצוענים, שאימצו לחיקם את הבנות מארץ הקודש.

המדונה שרה השחורה גם היא, לפי האמונה, יהודיה מפלשתינה, שספינתה טבעה מול חופי קאמארג, והפכה לקדושה של הצוענים. אז מדי שנה, בסוף מאי, פושטים עשרות אלפי צוענים עם סוסיהם וקרונותיהם על העיירה וחוגגים במשך שלושה ימים בפסטיבל של אמנות וצבע: שרים, רוקדים, מנגנים, אוכלים ונפגשים עם בני משפחה רחוקים, וכמובן עם התיירים הרבים שבאים מאירופה ומאמריקה.

כולם נפגשים במסעדות ובבתי הקפה ושרים שירי צוענים, שזה הטרנד החדש, המשלב פלמנקו עם מוטיבים של מוסיקה יוונית וים תיכונית. השירים סוערים עד עצובים, והמלים מדברות על אהבה ובגידה, שמחה ועצב, קנאה וגעגועים.

אחד משיאי הפסטיבל הוא המצעד שמתקיים באמצע היום ומסתיים ממש בתוך מי הים התיכון. הסוסים והדגלנים שועטים לתוך המים, ואחריהם המאמינים הרבים על בגדיהם המפוארים. כולם עומדים דום במעגל בתוך הים, הצלב של שרה השחורה באמצע, מתייחדים עם זכרה וממלמלים תפילה ושירה. על החוף מלווים אותם במבטיהם אלפי הנופשים, בתוכם עיתונאים וצוותי טלוויזיה. מדובר באייטם תקשורתי. המחזה ציורי, מוזר, מדהים, מתעתע.

נופי ואן גוך

סנט מארי דה לה מר היא הבירה הלא רשמית של חבל קאמארג (הבירה הרשמית היא ארל), שהוא שמורת טבע ענקית בדרום מערב פרובנס, עוד מימי היוונים והרומאים. העיירה שוכנת מערבה למרסיי, על אותו קו חוף, ונחשבת לאתר נופש מבוקש. יש בה מרחבים עצומים, נוף חלומי, אגמים, ביצות, ים, יכטות, סוסים אצילים, פרי מלחמה ענקיים, פלמינגו ואוכל פרובנסלי פשוט וטעים שכולל צדפות בשום ובשמנת או בשר ביין אדום.

ובעיקר - בסנט מארי יש אווירה משוחררת של סקס, אלכוהול ומוסיקה. העיירה בנויה מבתי

אבן ים-תיכוניים, עם מרפסות פתוחות וגגות לבנים, וגם בקתות עם גגות קש וקני סוף שואן-גוך, שעוד מעט נגיע אליו, כה אהב לצייר.

יש משהו פראי ומושך בצוענים האלה. היופי, החספוס, ההרפתקנות. "הגורל שלנו דומה לגורל היהודים", הם אומרים, "אבל מצבכם טוב יותר. לכם יש מדינה ולכן עליכם שומעים יותר. במלחמת העולם השנייה הושמדו מיליוני צוענים, אבל בקושי יודעים על זה".  

בינתיים הצוענים ממשיכים לחיות בעולם האגדות הרומנטיות והארוטיות, כולל סיפורים ישנים על רומן בין אחד מחברי להקת "לוס רייס" לסלבריטי מישראל. זה היה מזמן, אבל הסיפור העסיסי הזה מסופר כאן מדי שנה מחדש. אולי עוד יכתבו על זה שיר צועני. ויש גם נשים שמתארות איך עשו אהבה עם גבר צועני על סוס אצילי, תוך כדי דהירה במרחבים האינסופיים באזור.

מצפון מזרח לסנט מארי דה לה מר נמצאת העיר העתיקה והציורית ארל (Arles), מהיפות בצרפת ובאירופה. כאן חי, צייר, השתגע וחתך את אוזנו וינסנט ואן-גוך. כ-300 ציורים יצר ואן גוך בארל, ואפשר לצאת ל"מסלול ואן-גוך", לשבת בקפה ואן-גוך ולסייר בבית החולים לשעבר שבו אושפז אחרי שהשתגע. הרחובות צרים וציוריים, בתי הקפה קטנים, הקרם ברולה מתוק, היין האדום משכר, האנשים חביבים ומסבירי פנים, והצרפתיות יפות ורומנטיות, יותר מאשר בפריז.

אפשר לצאת מארל צפונה ומזרחה לטיול במרחבי הקסם של פרובנס, וגם לנסוע מזרחה לניס ולמונקו, או מערבה לברצלונה, ולהרגיש כמו צועני נודד. לא קל להתחבר לצוענים, הם כת די סגורה ויש ביניהם גם טיפוסים מפוקפקים, אבל די קל להתחבר למוסיקה שלהם, לשמחת החיים, לקצב הסוחף. אפילו אני חזרתי חצי צועני עם תפילה בלב, שאולי רוחן של המדונה שרה והמרימיות הקדושות מארץ ישראל, והתפילות של מאמיניהן הצוענים, יעזרו להביא את השלום. 

• עוד על מקומות וטיולים בצרפת? לחצו כאן