ישיבות בלי הֵסדר

"לא נהיה סבלנים לסרבנות", אמר הרמטכ"ל, והפנה טענות קשות לישיבות ההסדר: "אי אפשר לקיים מערכת דואלית ולקרוא לאנשים לסרב, ובה במידה ליהנות מתנאי ההסדר מול צה"ל". בדברים יש מן ההתעלמות מההקשר ההיסטורי של "ההסדר". המערכת הדואלית היא קודם כל זו שיצרה המדינה לצרכיה, ורק אחר כך זו שהרבנים מנצלים עתה לצרכיהם. 

ישיבות ההסדר לא צמחו בחלל ריק. עיקר צמיחתן הייתה בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, ועוד יותר מכך לאחר מלחמת לבנון. ישיבות ההסדר היו המנגנון שבאמצעותו גייס הצבא למערך הלוחם קבוצה חברתית שקודם לכן לא התגייסה, או שהעדיפה, לא אחת בלחץ רבניה, לאייש תפקידים עורפיים. הסתייגות רבנים בעבר משירות קרבי מקורה בחשש כי הצעירים ייחשפו להשפעה החילונית של הצבא ויסירו את כיפתם בתום השירות, כפי שאכן אירע לא אחת. זאת, כל עוד התנגד הצבא להקמת יחידות צבאיות דתיות הומוגניות. "ההסדר" איפשר להתגבר על התנגדות זו.

אבל מעניינת יותר גישתו של הצבא. גיוס תלמידי הישיבות שימש את הצבא בשני רבדים. על פני השטח, הגיוס היה הכרחי

כדי להתגבר על המחסור בכוח אדם לנוכח גידול הצבא הסדיר לאחר מלחמות 1973 ו-1982. ברובד העמוק יותר, הצבא משך לשורותיו מאגר איכותי, אשר גילה נאמנות לדרך הצבאית. נאמנות זו בלטה נוכח גישתו של הרובד שנשא בעול ההיסטורי של השירות הצבאי - זה של המעמד הבינוני האשכנזי-חילוני - שהחל להתרחק מהצבא ומדרכו בצורות שונות, כשמלחמת לבנון מהווה קו שבר ברור. רובד זה אף הציב התניות שהביאו אותו לא אחת לגייס את הרשתות החברתיות שלו למאבק פוליטי בדרך הצבאית, דוגמת "שלום עכשו" ו"יש גבול".

בני הישיבות נכנסו לוואקום זה מבלי להביא איתם את אותן ההתניות הפוליטיות שהציבו קודמיהם החילוניים. חטיבת גבעתי, שעתה "מככבת" בביטויי הסרבנות, לא יכולה הייתה לבוא אל העולם תוך כדי מלחמת לבנון, אלמלא ההזנה של ישיבות ההסדר. במילים אחרות, הצבא עשה שימוש מעין-פוליטי בבני הישיבות, בעודו שקוע - שלא לומר משקיע -  במערכה צבאית השנויה במחלוקת פוליטית, שגם הרחיקה ממנו חלק לא מבוטל מהרובד של תיכוני העילית וההתיישבות העובדת.

בנסיבות אלו, עידוד ההתגייסות של בני הישיבות לא היה בגדר מדיניות כוח אדם לבדה, אלא סוג של כריתת חוזה. ערכי החליפין של חוזה זה גילמו את הנכונות של הצעירים הדתיים לשירות ולהקרבה, אך לא בחינם. התמורה הייתה התווייה של מסלול שבאמצעותו ביקשו הרבנים להטביע חותם ערכי בצבא ולעשות את שירותם למנוף למימוש שליחות אידיאולוגית מובהקת. שליחות זו, לוחמנית באופייה בזירה הלבנונית ואחר-כך בפלסטינית, התאימה מאוד לצורכי הצבא, ולכן הוא עודד אותה ללא היסוס.

היררכיה כפולה

כך היה זה הצבא שכונן מערכת דואלית. רבני ההסדר היו עד אתמול כלי בידי הצבא "לשווק" את הארגון בפני המגויסים הפוטנציאליים, שאחרת לא היו מגיעים לשורותיו הקדמיות. את מה שמכונה היום "ההיררכיה הכפולה" - הכפיפות של חלק מהמגויסים הדתיים למפקדיהם בצבא ולרבניהם בו-זמנית - כונן הצבא במו ידיו. היה זה הוא שהפעיל את "המתווכים" הרבניים כדי להזין את השורות בכוח אדם, שהאוריינטציה הפוליטית שלו ושל שולחיו הייתה ידועה וכאמור התאימה מאוד. הצבא הוא זה שניהל עם ראשי הישיבות דיאלוג על תנאי השירות ועל אופיו, דיאלוג שאין הוא מנהל עם מרבית ההנהגות של קבוצות חברתיות אחרות.

עתה, באבחה אחת, מבקש הצבא לסיים את החוזה. זאת, לאו דווקא בביטול עצם "ההסדר", אלא בביטול העיקרון המארגן שלו, זה של "ההיררכיה הכפולה". לצורך כך נשלפת הרטוריקה הפורמליסטית, קרי חובת הציות המוחלטת של החייל למפקדיו, בעוד שמערכת "ההסדר" כוננה מראשיתה על גבי יסודות בלתי פורמאליים עמוקים. הצבא שעיצב את "ההסדר" על יסודות אלה מתקשה עתה לטעון לשבירת הכלים.

כעוצמת החוזה כך גם עוצמת הפרתו. החוזה הוא בעל עוצמה רבה יותר בישיבות ההסדר בשטחים. שם, התמורה לשירות אינה רק בגדר מימוש שליחות ערכית מופשטת, אלא מוחשית מאוד, זו של "ההגנה על הבית" - כפי שהמונחים "הגנה" ו"בית" נתפשים על-ידי המגויסים מקרב ההתנחלויות, והוכרו עד לאחרונה גם על-ידי הממסד הצבאי. לכן, לא לחינם, עיקר גילויי הסרבנות באים מקרב שכבה זו, בין שאלה משתייכים לישיבות הסדר ובין שלא.

הצבא מצידו מציע עתה, אם לשפוט מדברי הרמטכ"ל, "הסדר" חדש - הישיבות והמסלול יתקיימו, אבל ההתניה האידיאולוגית תתאייד לטובת הציות המוחלט. אלא שהמערכת הדואלית, עליה מלין הרמטכ"ל, היא יציר כפי הצבא והדרג הפוליטי. גם אם נכון עתה להתמודד עם מערכת זו, נכון לא פחות יהיה לזכור את מקורותיה ובעיקר את השלכותיה, ככל שהצבא יבקש לכונן הסדר א-פורמאלי אחר - בין עם הצעירים הדתיים ובין עם קבוצות אחרות.