בעקבות עליהום השמנים: "אני שמן וטוב לי". מונולוג
לחיים וינטראוב, שמן גאה, נמאס מהעליהום החברתי והציבורי על כבדי המשקל: "נמאס לי מהאופן שבו אתם שופטים אותי בלי להכיר אותי בכלל, מונעים ממני באופן סמוי לעין אבל גלוי ללב ליהנות כמוכם משעות הפנאי שלי כפי שנעים לי ומתחשק לי, ולהרגיש 'שווה' ובעל ערך". מונולוג מהקישקע
שמי חיים ואני שמן (166 ס"מ, 110 ק"ג), ונמאס לי להיות אפולוגטי ולחייך במבוכה מול הלינץ' החברתי-רגשי שעושה בי ובשמנים כמוני המיעוט המגדיר עצמו רזה, החולש על דעת הקהל בכל תחומי החיים.
כאדם שתמיד היה ספורטיבי (ושמן) התחלתי להתאמן לפני שנה בקראטה. כמו כולם רציתי גם אני להצטייד בחליפת קראטה שהינה ציוד חובה למטרה זו. בחודשיים הראשונים שלאחר תחילת אימוניי ביליתי ב"לך ושוב" בכל מיני
חנויות, אתרי אינטרנט וטלפונים על-מנת לקנות חליפה כזו. באף אחת מהחנויות (גם המקוונות) לא הצלחתי למצוא כזו. גם אותן החנויות שבשיחת הטלפון התהדרו ב"חליפות קראטה בכל המידות", התגלו במציאות ככאלו שהמידה המקסימלית בהן היתה כזו שמתאימה לרקדנית בלט בולימית במקרה הטוב.
הגדילה לעשות חנות גדולה לציוד ספורט מבני-ברק, שכאשר אשתי התקשרה אליה לברר האם יש אפשרות להזמין במיוחד חליפה במידה
שמתאימה לי אמר לה המוכר: "או שבעלך ירזה עד שיתאים לחליפות הקיימות, או שיחליף את סוג הספורט שהוא עושה". המוכר הזה הרגיש שיש לו הזכות לומר לי באיזה ענף ספורט עליי לבחור.
פעם הסתפקתם, אתם הרזים, בלומר לנו השמנים "תעשו ספורט ואז תרזו, יא בטטות כורסה". היום מותר לכם משום מה גם לומר לנו באיזה ענף ספורט אנו צריכים לעסוק.
אז אני חייב לומר שנמאסתם עליי, עדת מיזנטרופים קלי משקל (ודעת). נמאס לי מהצביעות שלכם שבה אתם יכולים לצאת להפגנות בעד הפלשתינאים, נגד ניסויים בבעלי-חיים, בעד התייחסות הומנית לעובדים זרים ולשיפור תנאיהם של אסירים בכלא - מחד, ומאידך להתבטא בגסות, באופן מפלה ומבזה כנגד שמנים, ובכל התחומים.
אלה אותם השמנים שעמם נמנים גם בני משפחותיכם, חבריכם, מוריכם ועוד. אותם השמנים ששנים של זלזול והאשמה מצדכם הצליחו לגרום להם להתכופף מול כל מכה שלכם בבטן הרכה (והגדולה) שלהם. הצלחתם לגרום להם לחייך במבוכה מבוישת כשאתם טופחים על כרסם באומרכם בחיוך
מתנשא "נו, השתוללנו בפסח, הא?" או "מתי כבר דיאטה?!" או גם "אם תסתום את הפה תראה שתהיה ממש חתיך. זה תלוי רק בך". אותם השמנים שלימדתם באמצעות שנים של התניה אופרנטית לא להיכנס בכלל לחנויות של בגדי מעצבים או של מותגים, כי מספיק לראות את פרצופה המזועזע של המוכרת על-מנת ללכת הביתה ולדחוף את הראש לתנור הגז. אותם השמנים שרגילים כבר לשמוע סיבות שונות ומשונות (אם בכלל) למה לא התקבלו לעבודה אחרי הראיון, למרות שלפני הראיון אמרו להם בטלפון שהם ממש, אבל ממש מתאימים.
אז נמאס לי!
נמאס לי להיכנס לחנויות בגדים שבהן מוכרים מסתכלים עליי במבטים מזלזלים כאומרים: "איך אתה אפילו מעז להיכנס לפה ולחשוב שיש פה משהו במידה שלך, היפופוטם? עדיף שתצא מפה מהר ככל האפשר לפני שכל הקליינטורה שלנו תברח".
נמאס לי מרשתות למידות גדולות עבור נשים, שלמרות שמיועדות לנשים גדולות, אף פעם אין להן בתצוגה משהו מעל מידה 42 והן תמיד צריכות "להביא מהמחסן" משהו במידה שלך, וגם זה בטון של "אני עושה לך טובה שאני בכלל מתייחסת אלייך".
נמאס לי שיש בכל הארץ אולי חמש חנויות שמחזיקות בגדים לגברים במידות גדולות, ואני צריך לעשות ראלי דקאר בכל פעם שאני צריך בגדים. למה אין מידות גדולות בכל החנויות, לא כל שכן ברשתות גדולות?
נמאס לי שבכל בית-קפה או מסעדה המלצרית מביאה לי משקה דיאט למרות שלא ביקשתי, וכשאני מעיר לה על זה היא מתנצלת בחיוך "אה, רק חשבתי ש...".
נמאס לי שכל אחד בעבודה, באוניברסיטה או ברחוב מרגיש שזו זכותו או אף חובתו לטפוח על בטני ולפלוט הערה פוגעת על משקלי, שהוא חושב שהיא מצחיקה.
נמאס לי שבראיונות קבלה לעבודה, לא משנה כמה שאתלבש יפה ומסודר, ולמרות התארים שלי והניסיון הרב, אקבל סירוב עטוף בסיבה מטופשת במיוחד, ויתברר לי לאחר מכן שהתקבל לעבודה מישהו פחות מוכשר אבל יותר רזה.
נמאס לי שכחצי מתוכניות המקור של ערוצי הטלוויזיה השונים הכריזו מלחמה על השמנים (ממש במילים האלו!) ועוזרים לצייר את השמנים (למרות שהם קוראים לזה "ההשמנה") כלוקים במחלה שיש לטפל בה, ובכך מעודדים את נידויים וביזויים של השמנים. הלא "אם רק היו עושים מה שאנחנו אומרים, היו הופכים לרזים ויפים כמונו", כלומר כמו הדוגמגישים/ות.
נמאס לי שקיימת מעין הסכמה, שתורמים לה התקשורת, הרופאים ומוסדות חברתיים אחרים, על כך שהשמנים הם אנשים חסרי מוטיבציה וחלשי אופי רק משום ש"אינם סותמים את הפה". הייתי רוצה לראות כל אדם רזה חי מהיום על חצי מכמות האוכל (במקרה הטוב) שהוא רגיל לאכול, כמו שדורשים מהשמנים לעשות.
תגידו לי את האמת – כמה מהרזים נראים כך הודות לסיבה גנטית (כלומר, לא משנה כמה יאכלו - הם יישארו רזים), וכמה מהם אוכלים רק סלט נבטים, טונה במים וגבינה לבנה כחושה, ומתאמנים ארבע פעמים בשבוע, שעתיים בכל פעם, במכון כושר (כמו שמצפים מהשמנים "חלשי האופי" לעשות)? עזבו, אל תסתבכו. שאלה רטורית.
נמאס לי שמתייחסים לשמנים כא-מיניים, לא סקסיים ולא יפים. יופי הוא בעיני המתבונן ואין אפשרות להכליל בנושא. הלא יש רזים עם אף ארוך, קרחת, פזילה, שערות בגב, אוזניים בולטות, ושאר "אי-מושלמויות"? אני, למשל, נשוי לאישה הכי יפה בעולם, והיא שמנה. ולגבי סקסיות ומיניות – השכנים מסתובבים טרוטי עיניים. בחברה שלכאורה מקדשת אמרות כמו "קבלו את השונה", ואת הליברליזם וההומניזם - הכל נשכח כשזה מגיע לשמנים.
נמאס לי מהמבטים המשפילים של כולם כשאני על שפת הים ללא חולצה, כשאני עולה לרחבת הריקודים במועדון (מה, גם שמנים רוקדים?), כשאני עולה על ההליכון בחדר הכושר, וכשאני אוכל במסעדה. העולם לא שלכם, סרדינים אנושיים דקיקים - לא קניתם אותו.
גם לי מגיע לשזף את הכרס בים, לרקוד בכיף עם אשתי על רחבת הריקודים, לשבת בכיסא נוח בקולנוע או באוניברסיטה, להתאמן בחדר כושר או בקראטה או בכל ענף ספורט שארצה, ולאכול סטייק עסיסי במסעדה בלי שתשפטו אותי.
ואל תנסו אפילו להגיד: "אתה מדמיין הכל" או "זה רק חוסר הביטחון שלך רואה את זה". זה קיים בשטח ומאות מיליוני שמנים בעולם חווים את זה.
ברומנית יש משפט שאומר (בתרגום חופשי) "אם אדם אחד אומר לך שאתה שיכור תצחק לו בפנים. אם שניים אומרים לך שאתה שיכור, לך לישון". אז לכו לישון, שיכורים.
כי נמאס לי מכל ההתייחסות שלכם אליי ואל שמנים כמוני. מהאופן שבו אתם שופטים אותי בלי להכיר אותי בכלל, מונעים ממני באופן סמוי לעין (הכל חוקי אבל לא לגיטימי) אבל גלוי ללב ליהנות כמוכם משעות הפנאי שלי כפי שנעים לי ומתחשק לי, ולהרגיש "שווה" ובעל ערך.
אנחנו הרוב בעולם (וגם בישראל). וככל שהזמן עובר, יותר ויותר מכם עוברים "אלינו". מחר תמצאו את עצמכם בצד שלנו, אז גורו לכם.
ביום שבו השמנים יבינו, כמוני, שהם מופלים ברמה הסמויה החברתית (אבל הממשית מאוד ברמה הפרקטית) שהם רבים ושיש להם כוח, הכל יתהפך. אנחנו נצחק עליכם, דחלילים כחושים, הפרולטריון כבד המשקל ינצח. תקוו רק שנהיה נחמדים יותר אליכם מכפי שאתם הייתם אלינו.
אז נמאס לי להתנצל שאני קיים. עכשיו אני עצבני אבל אני לא פנתר שחור אלא דב גריזלי שחור. דב שמן ומרוגז. לא כדאי לכם להתחיל איתי, כי הבא שינסה להתנהג אליי כמו שאתם מתנהגים לשמנים, ירגיש איך זה כשדב גריזלי נכנס בו כמו רכבת דוהרת.
לפנייה לכתב/ת 
