למה לי אוהד אלישע עכשיו?
נכון שאי אפשר היה לעמוד בקסם של יהודה סעדו, באיכויות של נעמה לוי או אפילו בביצוע המפתיע והמצוין של שיר ביטון, אבל למה בחרתם לסלק את שלומי סבן ואריאלה עדוי, ולא, למשל, את אוהד אלישע?
אותו דבר אפשר לומר על אריאלה עדוי, שנדחקה לפינה לפני ואחרי רגע התהילה שלה. היא גם ספגה אש רק בגלל שהיא הדיחה שני מועמדים מאוד בולטים, למרות שהייתה טובה מהם. שתי הסינדרלות של השלב הזה יוצאות מהמשחק. עדוי וסבן היו טובים בתוכנית של אמש והם היו טובים גם קודם. בחירת השירים שלהם הפעם לא הייתה מושלמת. סבן לא הדהים עם "שירו של שפשף", שהוא מסוג השירים שאי-אפשר להדהים בהם. אבל הוא עדיין עשה את העבודה כמו שצריך. עדוי סיימה את התוכנית בביצוע טוב מאוד מבחינתה ל"תנו לי רוק'נ'רול" של תיסלם, אבל הלהקה התבלגנה לחלוטין מאחוריה.
בשלבים האלה, שבהם כל התותחים הכבדים של העונה מתחרים, מועמד פחות בולט צריך להפיל את הקהל בבית בזמן שאחרים יכולים להרשות לעצמם לטייל. היו הפעם מועמדים פייבוריטים שקצת נחלשו, אבל אין מה לבוא בטענות על מקומם בשלב הבא. הבעיה היא שהיו כאלה שלא היו טובים בכלל ועדיין עלו.
הפתעת שיר ביטון
אבל בואו נתחיל בדברים החיוביים. שוב – ההפקה הייתה נהדרת. ערב שנות השמונים, כולל הקאמבק של שוש עטרי, אווירת ערב כיתה ובדיחות טוני פיין, היו פשוט מסיבה אחת גדולה, שהתעלתה על ערב שנות השבעים של לפני שנה. מבחינת ההפקה, כבר שבוע שני שהם עובדים כמו שצריך. הבלאגן של השניות האחרונות בשידור חי הוא לא משהו שמישהו ציפה לו, כך שאין מה לבוא אליהם בטענות.
שלוש הבנות שנותרו בתחרות היו מעולות. לא ציפיתי לפחות מזה מנעמה לוי. "גיבור גדול" (סי היימן) היה עוד תצוגת תכלית שלה והיא רק נהיית טובה יותר. כשהדר עוזרי שרה, כל הצופים עצרו את הנשימה שלהם כדי לראות האם היא התאוששה או שיש לנו עוד מקרה סשה על הידיים. ואיזה קאמבק – דווקא ב"קסמים" חסר העניין לכאורה של גלי עטרי, עוזרי השתיקה את המבקרים. אבל ההפתעה שלי הייתה דווקא שיר ביטון.
עד עכשיו לא הייתי ממעריציה הגדולים. היא שידרה גישה עצלנית משהו שבה היא מעדיפה לומר "דימונה" כמה פעמים, להתנחמד קצת אל הקהל ולבחור איזה להיט מהשנים האחרונות, במקום להדהים באמת. אפשר היה לראות שהיא יכולה יותר ונראה לי שזה חלק מהאנטגוניזם כלפיה. בתוכנית הזאת סוף-סוף אפשר היה ליהנות ממנה, ועוד בקיר המוות של כוכב נולד – שיר של ריטה ("ימי התום"). דווקא כשהיא עם הגב אל הקיר – כשבסיס האם נחלק בינה לבין סבן – היא מפגינה איכויות של זמרת. היא ועוזרי הפתיעו לטובה, קיבלו את האמון המחודש של הקהל והולכות להיות החלק המסקרן של השבוע הבא. האם מה שראינו מהן הפעם הוא אירוע מקרי או התחלת התחרות הרצינית מבחינתן?
אוהד אלישע לא לומד
מישה קירקילן נראה כמי שיצא לטיול במוזיקה הישראלית. עד היום היו לנו "השוטר אזולאי" הנוסטלגי, "תשמור על העולם" האופראי ו"אם" המחאתי. היום היה "סינדרלה" (סקסטה) שנע במחוזות הטראש הקליל. וגם כאן אפשר היה ליהנות מהקסם והגרנדיוזיות שמאפיינים את המתמודד החביב מכולם.
יהודה סעדו חזר מהכפור – אחרי שהוצנע במשך כמה חודשים, כנראה כדי לתת הזדמנות לאחרים. אבל סוף-סוף, גם בערב מתון מבחינתו, אפשר היה לחזור ולראות למה כולם אומרים שהוא מנצח בהליכה. סעדו תמיד ידע לקחת את השיר
שהכי מתאים לו בנקודה שבה הוא נמצא בתחרות (זוכרים את "יש לי סיכוי" מגלגל ההצלה?). "איך הוא שר" לא יושב עליו כמו כפפה, והוא מיזרח אותו לפעמים קצת בכוח, אבל כשהוא שר את הסיפור של השיר הזה, שהוא אולי גם, בחלקו, הסיפור שלו ושל כל מי שזוכה לזינוק מטאורי - כל מילה מקבלת משקל נוסף. מישה וסעדו לא היו בשיאם, אבל הם היו טובים מספיק ועשו את מה שצריך. מעבר לזה, וזה מצב מעולה מבחינתם – הם לוקחים את השירים אליהם, במקום לנסות ולהתיישר לפי הביצוע המקורי. זאת גישה שמפריעה לחלק מהאנשים – אבל זאת הדרך לאפיין את עצמך.
עומרי רוטברד התברבר עם "אהובתי" של משינה. שני גורמים עבדו לרעתו בשיר: הבמאי התעקש לחגוג על טורי הרכילות של השבוע וכל הזמן חיפש זוויות צילום שבהם הוא ושיר ביטון ביחד. זה היה כבר יותר מדי קיטשי, אפילו לתוכנית בנושא שנות השמונים. דבר שני – עיבוד גרוע במיוחד של השיר, עד שכל הכוח והרגש נוקזו החוצה. בהשוואה בינו לסבן, לדוגמא, סבן היה הרבה יותר טוב עד עכשיו ושכנע יותר גם אמש. אבל לרוטברד יש יותר מעריצים. כמובן ששניהם היו הרבה יותר טובים מאוהד אלישע. אבל מה חדש?
אוהד אלישע עבר, למרות שלא הייתה סיבה טובה להשאיר אותו בתוכנית. לאלישע יש הרבה מעריצים, שלא באמת אכפת להם איך הוא שר. הוא קיבל שיר על סף הדקלום – "בלבך" של דייויד ברוזה, הרס בו כל חלקה טובה ואפילו לא נראה כאילו הוא משתדל לעשות משהו. גם בשבוע הזה וגם בשבוע שעבר אפשר היה לראות את השיפור וההתבגרות של מתמודדים רבים שהפנימו את הביקורות נגדם והתקדמו. הייתה לי איזושהי תקווה שאולי גם במקרה שלו תהיה הפתעה לטובה. אבל אצל אלישע נשארנו עם אותה הסחורה, שתמשיך איתנו בשבועות הבאים וחבל.
בגלל זה אנחנו הולכים להתגעגע לסבן ועדוי. הם הפתיעו לטובה ואנחנו צריכים הפתעות כאלה בשלבים הבאים – מתמודדים שיתקדמו לגמר אך ורק בזכות הופעות טובות, שיזיזו את האנשים בבית, ישברו דעות שקובעו בתחילת העונה ויוציאו החוצה מתחרים מאכזבים. אלה מועמדים שהופכים את התחרות ליותר פתוחה ופחות צפוייה. בעונה שעברה הייתה לנו סינדרלה אמיתית - עדי כהן, שאף אחד לא ספר בהתחלה ובסוף הגיעה לגמר כשהיא עוקפת את כל שאר הבנות שהועדפו על פניה. בעונה הזאת, מעכשיו, אין יותר סינדרלות.
