שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    וידויים של מוח מתוקן
    בהתחלה זה הרגיש כמו סתם כאב בטן. אחר כך התחילו חששות מסרטן. בסוף הוא חשב שאולי זה הלב - אבל לא, זאת היתה הנפש. 5 שנים אחרי התקף החרדה הראשון שלו, אחרי הרופאים והצרחות והאשפוזים, רם גלבוע נזכר איך פעם הוא מת כל בוקר מחדש - ואיך כדור אחד שכנע אותו שהוא בכל זאת בחיים

    קוראים לי רם גלבוע. אני בן 24, אבל החיים שלי התחילו בערך 19 וחצי שנים אחרי שנולדתי. אין לי את התאריך המדויק, כי באותו רגע הייתי עסוק בלהקיא את הנשמה שלי ולצרוח על אנשים שהיו אמורים להישאר זרים לנצח שאני עומד למות, או להתאבד. תלוי מה הבאג במוח שלי החליט עכשיו.

     

    הסיפור, אם אין לכם סבלנות למטפורות, הוא שעברתי התמוטטות עצבים בגיל 19. כן, אני יודע, פעם היה נהוג לחכות לגיל 50, אבל אנחנו חיים בעידן מהיר שבו הילדים מקדימים את הוריהם. לזכותו של אבי ייאמר שהוא היה בסדר ולא נטר לי טינה על זה שהשגתי לעצמי התמוטטות עצבים לפניו.

     

    אבל האמת היא שזה לא נושא כל כך מצחיק. וגם לא כל כך מובן: לא מעט אנשים חושבים שדיכאון וחרדה הם בסך הכל סימנים לחולשת אופי. שאפשר להתגבר עליהם בעזרת קצת דת או אמנויות לחימה, בטח לא תרופות ופסיכולוגים. אפילו אבא שלי, אדם משכיל וטוב, עדיין חוטא מדי פעם וצועק עלי "לצאת מזה" כאילו שיש לי ברירה. זה בערך כמו לצעוק על מישהו עם רגל שבורה שיתחיל לרוץ.

     

    זאת גם הסיבה לכך שהיום, חמש שנים אחרי ההתמוטטות שלי, אני כותב עליה פתאום בלי שבכלל ביקשתם. יותר ויותר צעירים לוקים היום בהפרעות דיכאון וחרדה, וההתמודדות שלהם עם זה מספיק קשה גם בלי שההורים שלהם יחשבו שזאת איזה חולשה שצריך להסתיר. אז אם יום אחד זה יקרה גם לכם (או לילדים שלכם), דבר ראשון תדעו שזה בסדר. למרות שזה מרגיש כאילו הגל השחור לא יעבור לעולם, הוא יחלוף בסוף. ודבר שני, עד שזה יקרה - זה ירגיש רע. כמה רע? סילביה פלאת' תיארה את זה ככה: "אני מפוחדת, אני מפוחדת וקפואה... זה גורם לכך שאני חיה כל רגע באינטנסיביות נוראית... בשביל האדם בפעמון הזכוכית, חסר הבעה ועצור כמו תינוק מת, העולם עצמו הוא חלום רע".

     

    אני מתאר את זה ככה: דיכאון וחרדה נוטים לזחול לתוכך לאט. לכן אני לא יודע להצביע היום על הנקודה המדויקת שבה למוח שלי נמאס להתנהג כאילו הכל בסדר. קצת כמו הגאות שבולעת את החוף עם כל גל ואז חוזרת פנימה לים לפני שהיא מכה שוב, חזק יותר. אם היית לידי באותם רגעים שבהם הגלים חזרו לים, לא היה לך שום סיכוי לדעת שסופה עומדת להתפרץ אצלי. למעשה, עד שהגאות כיסתה הכל ידעתי להיראות פחות או יותר שמח. פחות או יותר נורמלי. כמוך.

     

    שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש

    ב"וזרח השמש" של ארנסט המינגוויי יש קטע שצוטט מאז בעשרות ספרים, שבו ביל גורטון שואל את מייקל קמפבל איך הוא פשט את הרגל. "בהדרגה", עונה לו קמפבל, "ואז בפתאומיות". אז אני לא יודע להגיד לכם מתי ה"בהדרגה" התחילה אצלי, אבל את הפתאומיות אני זוכר. כי כשהגאות ניצחה כבר אי אפשר היה לראות דרכה שום דבר אחר. היא כבר לא גברה ושככה אלא פשוט היתה שם, ורגעים גרועים יותר ופחות התמזגו לכדי קיום אחד ורע. אז כבר לא היו בי חלקים שמחים שיכולתי להוציא כלפי חוץ ולהתנהג כאילו הכל בסדר. גם לא היה בי שום רצון. כל מה שיכולתי לעשות היה להקיא את הנשמה שלי. אלוהים יודע שהיא עשתה לי רק רע. כל מה שרציתי היה לצרוח על זרים שאני עומד למות, או להתאבד.

     

    כשאני מנסה בכל זאת להיזכר מתי הבנתי שמשהו לא בסדר, אני נזרק לאינספור אירועים ורגעים בחיים שלי - ועדיין ברור לי שדווקא את מה שאני מחפש אני לא אמצא. אני מעביר בראש את שלושת החודשים ההם בגיל 19, כשהייתי בטוח בכל רגע של ערות (וגם בחלק מהחלומות) שיש לי סרטן שהרופאים לא יודעים עליו. אבל אז לא ממש הבנתי מה קורה. למען האמת, בתקופה ההיא הייתי משוכנע שכל הבעיה שלי נמצאת בגוף ושהמוח שלי הוא היחיד שמבין את זה.

     

    אז אולי זה היה בהתקף הצרחות הראשון שלי, כשאבא שלי ניסה להבין מה הוא עושה עם הבן שלו שצורח עליו שהוא לא יכול יותר, אבל לא אומר לא יכול יותר מה. גם היום אני לא תמיד יודע מה. או אולי הפעם הראשונה שהלכתי לפסיכולוגית שלי. או הפעם השנייה שהלכתי, והתחלתי לתת לרגל שלי אגרופים. או במונית בדרך לפסיכיאטר. או כשהתחננתי בפניו שיזריק לי משהו, או כשהוא הזריק לי ונזכרתי איך זה מרגיש לא להרגיש שום דבר. או כשהחברה שלי אז, אילת, העירה אותי כי צרחתי מתוך שינה ורצתי באימה אל הדלת בלי לדעת ממה אני בורח או לאן. או כשיצאתי והשתכרתי לילה אחרי לילה עם תחליפי חברים, או כשהוחלט על אשפוז בסלון הבית כדי להסתיר את ההתמוטטות שלי מהצבא. או אולי בכלל בפעם ההיא, שנה לפני שהכל נחשף, כששכבתי בבית חולים מחובר לאינפוזיה ולא ידעתי להסביר לזקן שלידי מה לא טוב לי. פשוט לא הייתי מסוגל להיות בתוך עצמי.

     

    ככה זה. רגע אחד הייתי נורמלי ורגע אחר הייתי דפוק. כנראה שבאמצע היה משהו, אבל לא ידעתי שאני אמור לשים אליו לב והוא אבד. מעניין אם ככה זה עובד אצל כולם.

     

    ד"ר אלכס אביב, מנהל מחלקה בבית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל בבת ים, חושב שהעלייה בשכיחות הדיכאון והחרדה בקרב צעירים היא תוצאה של תחלואי העולם המודרני. "החברה היום יותר לחוצה ופחות בטוחה", הוא אומר לי כשאני מבקש ממנו להסביר לי את הדור שלי, "ואפשר לראות את זה בהרבה תחומי חיים. מקרי הגירושים מתרבים למשל, וכבר הוכח שלילד שהוריו התגרשו יש יותר סיכוי לפתח הפרעות רגשיות. באופן כללי יש היום יותר סיכוי להיפגע או להיחשף לאובדן בגיל צעיר, ואלה גורמים שמעלים את הסיכוי ללקות בחרדה".

     

    אצלי הופיעו תחלואי העולם המודרני בדמות תאונת דרכים שאמא שלי עברה כשהייתי בן 13. היא נפצעה קשה ממכונית נוסעת כשחצתה מעבר חצייה בערב יום הזיכרון ב-1994, שהתה זמן ממושך במצב של צמח ומעולם לא חזרה לתפקד. פרט לסופי שבוע, ולחגים, שבהם אבי מסיע אותה לכמה שעות בבית, היא תבלה את שארית חייה בבית חולים. אם מישהו מחפש סיבות לעובדה שדברים קורים, אין לי בעיה שיראה בתאונה של אמי את הגורם לכך שכעבור שש שנים התחלתי לסבול מדיכאון, ובעיקר מחרדה שמנעה ממני לתפקד, ובמשך שלושה חודשים גם גרמה לי להאמין שאתאבד.

     

    אבל אני, באופן אישי, לא חושב שזאת הסיבה. אני לא חושב שיש סיבה בכלל, פרט לכך שהמוח שלי לא שותף לתחושה של רוב המוחות בעולם, שלפיה סרוטונין הוא חומר בעל ערך תפקודי שיש לייצר הרבה ממנו. סרוטונין - למי שיש מספיק ממנו ולכן לא יודע - הוא מוליך עצבי שאחראי בין היתר למצב הרוח ולשלוות הנפש שלנו, מין סם טבעי שהגוף מייצר כדי שלא נישבר מכל דבר או מטלה. לאנשים מסוימים חסר אינסולין, ולי חסר סרוטונין.

     

    אז למחפשי הסיבות יש את ההתחלה שלהם, שבה ילד בן 13 שומע שאמו לא תעבור את הלילה ומבקר אותה אחר כך במחלקות מלאות אנשים שעד אתמול היו צעירים והיום מזילים ריר על עצמם. ולמרות שאני מפקפק ברעיון שמה שהילד ההוא ראה ב-94' גרם לחייל לאבד את הסרוטונין היקר שלו ב-99', הייתי מרגיש לא בסדר אם לא הייתי מזכיר את התאונה. בעיקר מכיוון שהלילה הראשון שבו הקאתי מלחץ היה ליל התאונה, על המדרגות ליד חדר הניתוחים בתל השומר, ועד היום אני מקיא כמעט בכל התקף פניקה.

     

    רק אל תהיו בטוחים שזה קשור. החרדה מכניסה את הגוף למצב Fight Or Flight, שבו רוב הדם עוזב את מערכת העיכול ועובר לשרירים החיצוניים. זה נהדר כשאתה פוגש טורף; זה קצת פחות גדול באמצע גבעתיים. וחוץ מזה, היום אמא שלך לא צריכה לעבור תאונה כדי שתרגיש לחץ נפשי. כל אחד, בלי קשר להיסטוריה משפחתית, רשאי להרגיש חרא בימינו. כי אנשים מזדקנים יום אחרי יום או כי אין אהבה בעולם ויש ילדים רעבים בסומליה. חסר למה להרגיש חרא? לא, אבל אני לא רוצה להטריד אתכם בזה. העיקר שהזכרתי את התאונה ואפשר להמשיך.

     

    הלכתי למות, תכף אשוב

    כשעברתי את משבר החרדה שלי, כשהגאות כבר ניצחה ואי אפשר היה לראות דרכה שום דבר אחר, עדיין גרתי אצל אבי. הזרה הראשונה שנתקלה בפרץ הצרחות הבלתי מובן שלי היתה השכנה מהדלת ממול; בדרך כלל אני לא נוטה לרוץ ולחבק שכנות ולצרוח שאני הולך למות בלי סיבה הגיונית, אבל באותו רגע לא הייתי צריך סיבה הגיונית. לא היה לי סרוטונין, וכשאין לך סרוטונין אתה לא מאמין שתזכה לסיים את הנשימה שאתה לוקח עכשיו. אם מגרד לך בבטן אתה חושב שזה סרטן, אם לא מגרד לך בבטן אתה חושב שזה סרטן. בכלל, אתה לוקח את כל הנושא הזה של המוות בהיסטריה מאוד לא מכובדת.

     

    זאת היתה שעת אחר הצהריים. עמדתי מתחת לבניין, עדיין במדים, וחשבתי על זה שאולי בעצם אין לי סרטן, אבל אין ספק שאני חווה התקף לב. כל הסימנים העידו על זה: היו לי כאבים בחזה, עקצוצים ביד שמאל, סחרחורת והרגשה כללית של מוות בטרם עת. אז השכנה הגיעה ואמרה לי שאני נראה לבן. ואם כבר, אז זאת הזדמנות להתנצל בפני אנשי בית החולים שיבא על זה שהטרדתי אותם באותו ערב. וגם בכמה ערבים אחרים.

     

    אבל אני סוטה מהנושא. אולי אם הייתי על ריטלין הייתי מצליח להתרכז. ככה זה אצל רוב בני גילי - זה לא שיש לנו בעיות, זה שאין לנו פתרונות. או יותר נכון, אם יש לנו בעיות זה רק כי החברה עוד לא מצאה להן פתרון. אנחנו לא עצלנים; אנחנו סובלים מהפרעת קשב וריכוז. אנחנו לא אלימים; יש לנו אגרסיות. ואני לא פחדן; אני סובל מחרדה. ככה זה. בעיה היא בעיה רק עד שמישהו ימצא איך לפתור אותה.

     

    אז בינתיים אנחנו מחפשים פתרונות לעצמנו, כמו הבחורה ההיא שראתה אצלי טלוויזיה כשמיקי חיימוביץ' הסבירה על אחוז החלבונים והפחמימות המומלץ ליום, ושאלה אותי אם אני חושב שקוקאין זה פחמימות או חלבונים. אני לא עושה קוקאין, וזה הופך אותי לצעיר ההוא שיוצא כל לילה לתל אביב ולא עושה קוקאין. כשאני הולך לשירותים, זה בשביל להשתין. חוץ ממני אני חושב שיש עוד אחד כזה, אבל נדמה לי שהוא אחרי ניתוח פלסטי באף.

     

    שלא תבינו אותי לא נכון, אני עושה דברים אחרים. אם אתה קרוב לגיל 25 - מכל כיוון - אני מוכן להמר על כל שאכטה אחרונה שגם אתה. ואם אתה מעל גיל 50, אז הילדים שלך עושים גראס, חשיש, אלכוהול, אל.אס.די, MDMA, גת (מסניפים את זה עכשיו), ספידים, גז צחוק, הכל ביחד. סמוך עלי. וגם קוקאין. בעיקר בחורות. כו-לן עושות קוקאין, כל הילדות הקטנות. גם הילדה הקטנה שלך. אם עכשיו יום שישי בערב ואתה חושב בין "שישי בגאון" לעיתון איפה בעצם דנה או שרון או אליאור - אם קראת לבת שלך בשם ניו-אייג'י מעצבן - אז כנראה שהיא בשירותים של מועדון, מסניפה אבקה לבנה ואנוכית. עוד חצי שעה היא תחזור לשם. שלפוחית לחוצה יש לבת שלך. שמעתי שהקריז הוא קצת כמו התקף חרדה.

     

    אנחנו לא חוגגים יותר סתם. כל אושר - יום הולדת, חג, יום שישי, יום שהלך טוב, יום שהלך פחות טוב - אנחנו חוגגים עם אלכוהול וסמים. אין לנו רגע אחד של אושר לא כימי, ואם יש, אנחנו ממהרים להקהות אותו באיזה כימיקל. אנחנו פשוט מעדיפים לא להיות כאן, עם עצמנו, אם אפשר. מצד שני, ממש באותה נשימה, אנחנו גאים בבעיות שלנו. אולי זה מרגיע צעירים אחרים לשמוע מישהו דפוק כמוהם; בכל מקרה, אנחנו מתרברבים בדפיקויות שלנו. אפילו גיבורי התרבות שלנו דפוקים, כי כולנו מרגישים ריקים והם גורמים לנו לחשוב שזה דווקא בסדר. אפילו טוב.

     

    "היום כל אחד צריך להיות כוכב בדרכו", אומר ד"ר אביב. "מצד אחד יש יחס יותר ליברלי לשונה, ומצד שני יותר לחץ להצליח. אולי בגלל זה הגענו למצב שבו צעירים מנסים להיות מיוחדים דרך הבעיות שלהם". האמת היא שזה לא דבר חדש: להפרעות פסיכיאטריות תמיד נלוותה הילה רומנטית, והסובלים מהן תמיד נתפסו כטיפוסים מיוחדים. אבל ברוב המוחלט של המקרים אין בדיכאון ובחרדה שום דבר מיוחד. בטח שלא רומנטיקה. ברוב המקרים זה פשוט משהו רע. ליאור דיין, פרויקט Y המהלך, הוא דוגמה למישהו שלא מבין את זה: הוא בטוח שהוא מגניב בגלל שהוא דפוק. אבל ליאור, אתה צריך להבין, זה שאתה דפוק לא אומר שאתה מוכשר. אתה יכול להיות סתם דפוק.

     

    תאמין לי ליאור, אני יודע על מה אני מדבר. במשך שישה חודשים בחיי - השלושה האחרונים כבר בטיפול פסיכיאטרי - זה כל מה שהייתי. לא היה בי מקום להיות מוכשר או שנון או מעניין, כי כל מה שהיה בי כל הזמן וכל רגע זה רק פחד אדיר שאני הולך למות. עכשיו, בזה הרגע, מיד.

     

    כמה גימ"לים זה מלנומה

    החרדה הבסיסית שלי היתה מסרטן, אבל כעבור כמה חודשים היא התחילה לשחק גם עם חיות אחרות. את חלקן אני זוכר (נפלאות התבונה: היו לא מעט התקפי חרדה שעברו עלי בלי כדורים, כי פחדתי שהכדור יגרום לי להתמכר או סתם יהרוג אותי) וחלקן אבדו לנצח. כולן נראות לי טיפשיות כשאני לוקח את הכדורים שלי בקביעות.

     

    הכל התחיל מבחינתי מגירוד בבטן, שלא היה מפריע לי בכלל אלמלא היה מדובר בבטן שלי. היה קיץ, ושירתתי אז ביחידה שהיתה כל כך מיותרת עד שתפקידנו בעת מלחמה היה - נשבע לכם - "להישאר בבית כדי לא לחסום את הכבישים". חשבתי לבלות יום שקט במרפאה, רק שהרופא כנראה טעה בדרך באותו בוקר כי הוא היה במשרד ושלח אותי לבדיקה אצל גסטרואנטרולוג. זה די הרתיע אותי, כי מבחינתי כל מקצוע רפואי שעדיין לא מצאו לו שם בעברית פירושו מספיק הייטק בשביל ניסויים מאוד מוזרים ולא מספיק הייטק כדי לגלות מה בדיוק יש לך. ואכן, הגסטרואנטרולוג אימת את חששותי: הוא ביצע בי גסטרוסקופיה, תהליך רפואי עדין שבו מכניסים לקיבה שלך מצלמה דרך הפה בעזרת צינור, ואז אומרים לך שיש לך משהו אבל לא בטוח מה.

     

    "מה זאת אומרת אתה לא בטוח מה?", שאלתי את הגסטרואנטרולוג. הייתי די רגוע, כי עוד לא ידעתי שאין לי סרוטונין וכל מה שניסיתי לברר זה כמה גימ"לים אני מוציא מזה.

     

    "יש לך פצעים מסוג מסוים בחלק X של התריסריון, ואלה פצעים מסוג שהספרות לא מכירה בחלק הזה". אולי הוא ניסח את זה בצורה קצת יותר רפואית. אני די בטוח שבשום שלב הוא לא אמר "מסוג מסוים" או "X".

    "אז מה זה אומר?", שאלתי. די בצדק לדעתי.

    "אני לא בטוח. זה יכול להיות כל מיני דברים, וזה יכול להיות שום דבר".

    "סרטן?". אווו, אם כל הגימ"לים.

    "בן כמה אתה?".

    "19".

    "לא נראה לי שזה זה. מעשן?".

    "לא".

    "עושה כושר?".

    "כל הזמן".

    "לא, ממש לא נראה לי שזה זה".

     

    שימו לב שהגסטרואנטרולוג אמר "לא נראה לי", כי החרדה אוהבת לתקוף בין השורות. אתם תשימו לב לזה, ואני אשים לב לכך שבחמש השנים האחרונות אולי התגברתי על החרדה שלי, אבל גם הפסקתי להתאמן והתחלתי לעשן. כלומר, נהדר: עכשיו, כשאני כבר לא מפחד למות, אני מנסה להרוג את עצמי. אני לא זוכר עוד הרבה מהשיחה, אבל אני כן זוכר איך הוא אמר לי שהוא לא רוצה להפחיד אותי - מה שכמובן הפחיד אותי מאוד - ושאל אם אני מקיים מין בטוח. "דוקטור", עניתי, "אני בן 19 מגבעתיים. רוב המין שלי כל כך בטוח שהבחורה אפילו לא נמצאת איתי בחדר".

    הוא קבע לי תור לבדיקת HIV למחרת, רק ליתר ביטחון. אני, רק ליתר ביטחון, הקאתי את הנשמה שלי כמה פעמים. כשקיבלתי את התוצאות, שסיפרו לי את מה שכבר הייתי צריך לדעת - שאני לא חולה באיידס - חשבתי שזה סוף סיפור הפחדים שלי. אבל אז עוד לא ידעתי מה זאת חרדה.

    סוף סיפור הפחדים שלי החזיק מעמד בדיוק שלושה ימים. אז התחלתי להסתובב שוב בהרגשה שמשהו צומח בתוכי כנגד רצוני, שהגוף שלי עוזר בטיפשותו לסרטן להרוג אותי. לאט-לאט עזבו אותי כל המחשבות, פרט לאיומות ביותר. אפשר להגיד הרבה דברים רעים על כאב ודיכאון, אבל צריך לזרוק מילה טובה על היעילות שבה הם ממלאים כל פינה שהיתה שייכת פעם לטלוויזיה, למשפחה או לחברים.

     

    אז איך אתה מרגיש כשכל מה שאתה מרגיש זה חרדה? בגדול, רע. קשה להסביר יותר מזה, אבל זה מרגיש מאוד רע ומאוד אמיתי. דפיקות לב, רעד, זיעה, כאבים בחזה, סחרחורת, בחילה, קשיים בנשימה, גלי חום וקור, אי נוחות לא ממוקדת, צמרמורות - ותאמינו לי שזה עוד החלק הכיפי, כי הסיוט האמיתי הוא הפחד. פחד ממוות, מאובדן, ולפעמים סתם פחד. המוח שלך יורה החוצה את כל מולקולות הפחד שלו (או אם לנסות לדייק, נעלמות לו כל מולקולות ההגנה), והפחד כל כך מוחשי שאי אפשר לפחד יותר מזה גם מול כיתת יורים. זאת פשוט הדרגה הכי גבוהה של פחד שהמוח שלך יודע לייצר. בעצם זה סוג של חוויה, כשחושבים על זה.

     

     

    הפסיכיאטר שהציע לי לקפוץ מהחלון

    קשה להחליט אם את הפרס הראשון בתחרות "המראה הפתטי בעולם" צריך לתת לי, על הפעם ההיא שהקאתי בעבודה של אבי ובישרתי למזכירה שלו חגיגית שאני הולך למות, או לתת אותו לי, על אותו רגע שבו חיבקתי את השכנה שלי ובישרתי לה חגיגית שאני הולך למות, או לי, בחור חסון בן 19 שגאה בעצמו על זה שהוא יוצא מהבית לראשונה אחרי ארבעה ימים כדי לטייל לאט בגינה השכונתית עם האח הרפואי ששומר עליו.

     

    אני לא ארחיב על שלושת החודשים שבהם חשבתי שיש לי סרטן, פשוט בגלל שזה כל מה שהיה בהם: התעוררתי, נזכרתי שיש לי סרטן (לא היה, אבל אי אפשר היה לשכנע אותי בזה. אפילו תוצאות של בדיקה מוצלחת ונקייה לא היו קונות יותר מדקה של שקט), הלכתי לצבא, הקאתי, חשבתי על הסרטן, עשיתי עניינים צבאיים שונים, חשבתי על הסרטן, חזרתי הביתה, חשבתי על הסרטן. אני מנסה להגיד שזה כל מה שהייתי: דפוק. אין בזה רומנטיקה, אין בזה חיים.

     

    בשלב מסוים, אחרי שהפצעים המסתוריים בבטן שלי נעלמו כמו מתנגדים לשלטון הסובייטי ועדיין חשבתי עליהם כל הזמן (לאן לעזאזל פצעים נעלמים? מה הם מתכננים עכשיו?), דודה שלי העלתה בפני את האפשרות שאולי הכל בראש שלי. הרעיון הזה, שמה שאני מרגיש הוא בדיוק זה - הרגשה - הדהים אותי. הרי היו לי כל הסיבות ההגיוניות להאמין שאני באמת חולה. אבל הלכתי לפסיכולוגית כדי לרצות את הדודה.

     

    הפסיכולוגית שאלה איך אני מרגיש. בתור אחד שלא חשב בשלושת החודשים האחרונים על שום דבר (אפילו לא על יעל בר זוהר!) חוץ מהסרטן, עניתי - ואני מצטט - ש"אני לא יכול יותר! אני לא יכול יותר! אני לא יכול יותר!". ככה, עם סימני קריאה והכל. למזלי היא היתה פסיכולוגית חכמה מאוד, והיא לא בזבזה זמן בלספר לי על פרויד אלא הזמינה מונית ולקחה אותי לפסיכיאטר, שנראה לי באותו רגע כמו התקווה האחרונה. גם הוא ביקש ממני לספר לו איך אני מרגיש.

    "תזריק לי משהו".

    "אם תספר לי מה אתה מרגיש אני אדע מה להזריק לך".

    אני מכה על הירך באגרוף די חזק, כמה פעמים, כי אין לי ברירה. "אני מרגיש שאתה הפסיכיאטר ואתה צריך לדעת מה להזריק לי". זה חשוב, גם ברגעים הקשים - גם אם אתה בן 19 ואצל פסיכיאטר בפעם הראשונה בחיים שלך, גם אם יומיים קודם לא עלה בכלל בדעתך שתראה אי פעם אפילו פסיכולוג - לשמור על ההומור.

     

    "תסגור את התריסים, אני מתחנן בפניך שתסגור את התריסים, אני אקפוץ, אני לא רוצה לקפוץ אבל אני לא יכול יותר, אני אקפוץ, אני נשבע". את זה, אם לא הבנתם, אני אמרתי. הוא דווקא היה די רגוע.

    "אז תקום ותסגור את התריסים".

    הוא משוגע. אני יושב עם פסיכיאטר משוגע. אז אני מנסה את מה שעבד טוב אצל הפסיכולוגית: נותן לעצמי אגרופים בירך וצורח "אני לא יכול יותר! די כבר! אני לא יכול יותר!", שוב עם סימני קריאה והכל. אבל הפסיכיאטר רק שואל אם אני רוצה כדור.

    "אני לא רוצה למות, תציל אותי בבקשה".

    "אתה לא הולך למות". הוא לא מרגיע אותי.

    "אני אקפוץ מהחלון".

    "בבקשה, הוא פה לידך. אתה רוצה שאני אפתח אותו?".

     

    אלוהים ישמור. אני הוזה שהפסיכיאטר שלי ממליץ לי להתאבד. עכשיו אני כבר ממש נשבר. אני לא רוצה למות, אבל אני גם לא יכול להרגיש יותר את מה שאני מרגיש. ואני מרגיש את זה כל כך חזק שאין לי יותר מקום בוורידים והם מתפוצצים בתפרים שלהם. "אני לא יכול יותר, זה כבר שלושה חודשים, אני לא מסוגל, אני מפחד שאני הולך למות, סרטן, התאבדות, משהו יביא את זה בסוף". כן, כישורי ההבעה שלך לא מוצלחים במיוחד אחרי חצי שנה של חרדה ודיכאון.

     

    הוא מזריק לי משהו שגורם להכל להיות בסדר, ולי לדבר ממש המון. בין היתר אני מבטיח לו שאם הוא יציל אותי אני אלך ללמוד פסיכיאטריה, אז הנה עוד דבר שאתם יכולים ללמוד מהסיפור שלי: כשמזריקים לך חומרים אתה מדבר שטויות.

     

    התחלתי לקחת פבוקסיל, שזה כמו פרוזק, כדור שמסדר לי את הסרוטונין כל עוד אני מקפיד לקחת אותו. לפבוקסיל, כמו לשאר התרופות מסוגו, לוקח שלושה שבועות ארוכים להתחיל לפעול; אתה שורד אותם בעזרת כדורי הרגעה קטנים המכילים 10 מ"ג של אושר, שמי שלא זהיר עלול לשלם עליו בעתיד. הכדורים האלה עזרו לי - כבר שלושה ימים אחרי ההתפרקות המביכה והמוחלטת - לצאת לראשונה מהבית, גאה בהישג המטופש ומלווה באח שהוצמד אלי לשבוע רק למקרה שאחליט לבדוק תוך כמה זמן אפשר להגיע מהקומה הרביעית לקרקע. אחרי שבוע כבר חזרתי לצבא, ואחרי שנה הסיפור נראה לי כל כך רחוק שהפסקתי לקחת את הכדורים. אז הכל קרה לי עוד פעם.

     

    אבל רוב הזמן, וגם עכשיו, זה רחוק. כל כך רחוק שאני לא יכול אפילו להצביע על הנקודה שבה למוח שלי נמאס להתנהג כאילו הכל בסדר, והוא נכנע לאלוהי הסרוטונין.

     

    קל כמו כדור

    אומרים שהגוף לא זוכר כאב. כנראה שזה נכון, כי היום אני לא זוכר כמה רע הרגשתי לפני חמש שנים. רק כשהתקף תופס אותי - זה קורה אם אני מזניח את הכדורים או מגזים בשתייה או בעישון - אני נזכר ולא מבין איך יכולתי לחיות בצורה כזאת. ואז אני נשבע שלעולם לא אעשה עוד משהו שיסכן את הבריאות הנפשית שלי, כמו שכולנו נשבעים בהנג-אובר לא לשתות שוב לעולם.

     

    בסופו של דבר זה די מעצבן שהמוח שלך יכול לגרום לגוף שלך להרגיש דברים מוחשיים לגמרי כמו כאבים בחזה ובראש וקוצר נשימה, לשחרר החוצה את כל מולקולות הפחד שיש לו - וכל זה כי חסר לו איזה חומר שמורכב מפחמן וחנקן וחמצן ומימן, כולם דברים שאני אוכל כל יום. כדור אחד יכול לסדר את זה, והוא עשה את זה. פתאום זה היה כל כך פשוט.

     

    הרבה זמן עבר מאז שהתגברתי על החרדה ועל הפניקה, אבל המחשבה הזאת לא עוזבת לי את הראש: שאין כאן שום פילוסופיה. שזה הכל כימיה (נכון שאין שום דבר חדש בטענה שהתהליכים הנפשיים שלנו הם לא יותר מכימיה, אבל להרגיש את זה בעצמך זאת חוויה די מדכאת. הרי אם חומר כימי יכול להשפיע על התודעה שלך, אולי התודעה עצמה היא חומר כימי. אולי כל המחשבות והרצונות והרגשות הם רק הורמונים ותאי עצב שמתנגשים אחד בשני ואומרים לך מה אתה מרגיש ואיך להתנהג. אולי אתה בעצמך זה כלום, או לכל היותר אוסף של חלקיקים כימיים ממזריים. אולי אני בכלל כותב את הכתבה הזאת רק כדי לגלות שיש שם גם משהו אחר).

     

    בכל מקרה, ככה אני מתאר את החרדה ואת הדיכאון. לפחות אני יכול להרשות לעצמי להתייחס לזה בהומור, פריבילגיה שלסילביה פלאת' לא היתה. כשהיא התאשפזה בבלוויו, כמו עשרות מפורסמים לפניה ואחריה, לא היה להם הרבה מה להציע לה. פרוזק, פבוקסיל, סרוקסט - השמות האלה הפכו למציאות רק רבע מאה אחרי שנמאס לה להרגיש כמו עין הסערה, כמו אדם בפעמון זכוכית, כמו "כתם מים על השטיח שעומד להיעלם", והיא דחפה את הראש שלה לתנור גז. אין מה לעשות, פשוט לא היו בעולם מספיק חומרים כימיים כדי להציל את החיים של סילביה פלאת' הצעירה. זה כמעט מצחיק שהיום יש לרוב הצעירים מספיק כדי להרוס אותם.

     

    אבל אני שוב סוטה מהנושא. בסך הכל רציתי לספר לכם שעברתי התמוטטות עצבים בגיל 19. יש דברים יותר גרועים. אל תיקחו את זה קשה.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "וידויים של מוח מתוקן"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    היום אמא שלך לא צריכה לעבור תאונה כדי שתרגיש לחץ נפשי
    הישיבון
    מומלצים