חופים הם לפעמים געגועים לזפת
תוך כדי התחמקות מכדורי גומי שורקים, בהייה ביפהפיות שזופות שעוזבות את החוף וספירת מלאי חוזרת לצעצועים של הילדים, גילה מישל דורושינסקי שהים הוא לא אותו ים אם החוויה לא מסתיימת בטקס הסרת הזפת מהקרסול
בסוף השבוע, בשיא החום, אחרי ההתשה של ההסעות הלוך ושוב לקייטנות של הילדים בחודש הראשון לחופש הגדול, החליטה אשתי שהגיע הזמן לים. כל תחנוני ואחיזתי במזגן לא עזרו, ומצאנו עצמנו בדרך אל החוף.
אני מודה שבנסיעה לים יש אותם אלמנטים שלא משתנים כל השנים: הדלי והכף משקשקים מאחור בהתנגשות עם הצידנית, האישה ששמה את רגליה היחפות מעל לתא הכפפות, חלל הרכב האפוף בניחוח הקוקוס של קרם ההגנה שמרחה על עצמה ועל הילדים והניילון של מכנס הרחצה (זה עם הרשת המוזרה שמעולם לא הבנתי מה תכליתה), שכבר מתחיל לעשות גרדת לאבא במקומות הרגישים.
גם הבילוי בים הוא חזרה במנהרת הזמן, שום דבר לא משתנה: החל
גם בחוף הזמן עצר מלכת: ההתמקמות תוך התחמקות מהנפות המטקות של הגברברים, פריסת הסדין תוך העפת חול על השכנים, תחיבת הכסף והמפתחות לנעל (כי שם זה המקום האחרון שהגנב יחפש). נוסיף את מוכר הארטיק, המציל, המסוקים המרשימים של חיל האוויר בגובה נמוך, והריחות שאופפים את המקום – ואנחנו נמצאים בשנות השבעים או השמונים, תלוי בגילכם.
כל המחשבות הנעימות הללו יכלו ללוות אותי עד סוף ימי לולא התחושה שחלחלה במורד גבי, או יותר נכון בכף רגלי, שמשהו כן חסר, ובגדול! כף הרגל מחתה נמרצות על פינוק שהיה חלק מהחוויה שלה בכל בילוי בים ועתה איננו עוד, משהו נעים, עגול, חמים, עם המון המון זיפים רטובים.
ואז נפל האסימון – המתקן של הסרת הזפת – אותו מלבן אכול חלודה שבמרכזו היתה גלגלת רחבה חומה-בהירה שחצייה התחתון טבול באמבט נפט וחצייה העליון פונה אל ידית האחיזה סטייל הליכון כושר, וכל זה ברחבה קטנה וייחודית להסרת הזפת.
רק חול וחול (בלי זפת או מדוזות)
הטקס היה קבוע וממושמע: במהלך ההמתנה, כל מה שהיית רואה זה את הגב המנומש והמיוזע של זה שלפניך. בבוא תורך היית שם את הרגל על הגלגלת, יד על הידית והיית עובר את חווית הסרת הזפת : רגל קדימה, רגל אחורה, תוך התזת נפט לכל הכיוונים (בדרך כלל לעיניים).
המתקן נעלם פשוט כי הזפת נעלמה. אותה זפת שהיתה הופכת אותך לכלב דלמאטי בכל הקשור לכפות הרגליים, עיגולים (תמיד עיגולים ושום צורה אחרת) שהיית פוגש רק בשלב המקלחת והיו מביאים אותך ליישם את טקס ההתנתקות האמיתית – אתה מול הזפת – מה לא ניסינו, ספוגים מיוחדים, סכין שגנבנו מהמטבח – וכל זה מלווה בתחושת הדגדוג תוך כדי ההסרה. אותה הזפת נעלמה כמעט כליל מחופי ארצנו.
בימים אלו ממש אנו מתבשרים כי מנוף הים נעלם גורם מרכזי נוסף – המדוזות. לעומת הזפת שנמרחה ונמתחה לאורך שנים עד שנעלמה בצורה מסתורית, המדוזות הפנו עורף וב"מכה" אחת אבדו. כך חסר עתה הים את שתי האהבות החולפות שלו: השחורה הדביקה מצד אחד והשקופה הארסית מצד שני. האמת, אני כבר לא יודע איזה אובדן דרמטי יותר. מה שכן אם אתם עוברים בחוף ורואים עדיין את המתקנים לניקוי זפת, מסרו להם ד"ש חם חם מכפות רגלי, ותעשו לכם סיבוב סתם ככה בשביל הנוסטלגיה.
