חצי צ'רלי

על פניו, "צ'רלי בממלכת השוקולד" אמור היה להתאים ככפפה לידו של טים ברטון. לא רק משום שהעולם הפנטסטי והמקאברי שיצר בספרו רואלד דאל הדגול משיק לזה שנחזה בסרטיו של הוגה "ביטלג'וס" ו"המספרים של אדוארד", אלא גם בשל העובדה שבדמותו של ווילי וונקה, בעל בית החרושת לממתקים הנחבא והאקסצנטרי, יכול היה ברטון במידה רבה לזהות את עצמו. זה ש"צ'רלי" הוא, בסופו של דבר, סרט חביב ברם דידקטי על חשיבותה של משפחה ועל הצורך בהתקבלות – לא רק שחוטא לרוח ספרו של דאל, אלא גם אומר משהו על מה שקרה לברטון מאז "אד ווד" (1994). הוא, כוונקה בסרט, פשוט נורא רוצה שיאהבו אותו.

הסיפור, למי שבילדותו העשוקה נמנע ממנו ספר המופת של דאל מ-1964 (שכבר זכה לעיבוד חינני בסרטו של מל סטוארט מ-1971, עם ג'ין וויילדר בתפקיד וונקה), מתמקד בילד צ'רלי (פרדי היימור, "למצוא את ארץ לעולם לא"), שמשפחתו היא כה ענייה עד שאינה יכולה להרשות לעצמה לאכול דבר מלבד מרק כרוב דלוח, והיא מתגוררת בבקתה עקמומית שאת מרבית שטחה (כבספר) תופסת מיטה גדולה שעליה שרועים יומם וליל, אלה מול אלה, הסבים והסבתות משני הצדדים. דווקא צ'רלי זה הוא אחד מחמישה ילדים בני מזל שמגרילים את הזכות לבקר בבית החרושת לשוקולדה של ווילי וונקה המסתורי, שעובדיו שולחו לדרכם ושעריו היו נעולים מזה חמש עשרה שנה, אף שבאורח פלא ייצור הממתקים בו לא פסק מעולם. וכך, מלווה בסבו, שבעצמו עבד בעבר באותו מפעל, יוצא יום אחד צ'רלי למסעו המופלא בווילי וונקה-לנד.

במיטבם – והפסגה היא "אד ווד" – משמשים סרטיו של ברטון הצהרה בגנות המיינסטרים ובזכות הנון קונפורמיזם והנאמנות לחזון האישי. זה בדיוק מה שהפך את "אד ווד" ליצירה הכי אישית והכי מרגשת בפילמוגרפיה שלו. ה"שמונה וחצי" שלו. זו גם הסיבה שג'וני דפ, שזהו לו שיתוף הפעולה הרביעי עם ברטון, הפך למעין אלטר אגו שלו מאז סרטם הראשון ביחד, "המספריים של אדווארד" (1990). דפ אצל ברטון הוא תמיד גלגולו של האמן החריג, איש השוליים בעל הייחוד היצירתי, שאינו מוכן להתפשר במטרה להתקבל. כזה היה אדוארד בעל ידי הלהבים, שביכר את ההתבודדות בטירה על פני התביעה המקובלת להשתייך; וכזה, במידה רבה מאוד, היה אף הבלש המודרני ב"סליפי הולו" – שניהם גולמו בידי דפ.

בין מסחריות לסגפנות

דומה שאת הניסוח הקולע ביותר על סרטו שלו עצמו שם כאן ברטון בפיו של וונקה-דפ. הממתק המסוים הזה, אומר שם וונקה לאחת המבקרות הצעירות, לעסנית גומי קומפולסיבית, רגע לפני שהיא דוחסת לפיה את ההמצאה האחרונה שלו, לא ראוי עדיין להתכבד בו. הסרט, כממתק הזה, כביח"ר לשוקולדה כולו, הוא בדיוק זה – צבעוני, מעוצב למשעי, מתוק ומשובב, ובעיקר לילדים. אבל לא בשביל זה הובא הנה ברטון. יש משהו מלאכותי בסרט, חסר רגש, כאילו כל מה שמסביב לא נועד אלא לסחוט קריאות התפעלות נוכח דמיונו העשיר של היוצר.

ועדיין, לא שאין הברקות בסרט. המפגש המבעית של ילדה מגעילה ומפונקת עם להק סנאים (40 מהם אמיתיים), או המחווה הנפלאה ל-"2001" האלמותי. גם הופעתו של הננס ממוצא הודי דיפ רוי בתפקיד כל 165 האומפה לומפה, עוזריו הקטנים של וונקה. מנגד, מצויים פה הפלשבקים – תוספות מיותרות בתכלית לעלילה המקורית – שרקח התסריטאי ג'ון אוגוסט, ונועדו לנמק את דמותו של וונקה בהצמידם לו אב עריץ (כריסטופר לי), רופא שיניים האוסר על בנו שפיו נתון בפלטה אימתנית כל מגע עם סוכר. שהסרט יוביל לקראת פיוס דביק עם האב, זה מובן הלוא מאליו; שסנטימנטליות כזו הינה בגידה ברוחו של דאל – ברור לא פחות; ושסיפורו זה של וונקה משמש להצהרה אישית של ברטון, שגם הוא, כגיבורו, מבקש עתה להסתחבק עם הזולת, הקהל זאת אומרת – מסביר את הטעם לעשיית הסרט כולו.

השילוב שניכר בסרט בין מתקתקות לקדרות ובין מסחריות לסגפנות מאפיין, כך נדמה, את שני הקטבים שבתוכם מתחבטת היום יצירתו של ברטון. וונקה, כאמור, מגלם בדמותו את הקונפליקטים הללו, ולכן זוהי הדמות שעמה ברטון מזדהה כאן. אגב כך, בקולו הגבוה, פניו החיוורים, איפורו הכבד ולבושו המטורזן, שלא לדבר על ממלכת החלומות שלו, שבשעריה עוברים ילדים ממוזלים – הופעתו של דפ כאן אומרת כולה "מייקל ג'קסון". לרגע מתעוררת, באופן בלתי צפוי, ציפייה ליצירה בעלת טונים אפלים באמת, אבל אז מתחיל הביקור בוונקה-לנד ומותיר הכל בגדר השערה פרועה.

• וידאו: טים ברטון מדבר על הסרט