שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    שער הגיא: בדרך אל העיר

    במהלך השנים החליף שער הגיא מיקום כמה פעמים. לא תמיד נעו העולים לירושלים בנתיב נחל נחשון, היו זמנים שהעדיפו את נחל אילן שמצפון לו. טיול היכרות עם הפינות החבויות שלא רואים מחלון מכונית חולפת

    מזה יותר ממחצית המאה שהשם "שער הגיא" נקשר בתודעת הישראלי הממוצע והעולה הלא חדש בפקק תנועה בדרך לירושלים, או בתאונה לא עלינו המשבשת את לוח הזמנים של כל מי שנע על כביש מספר 1.

     

    באסוציאציה הלאומית, שמערכת החינוך מטביעה בנו עוד ועוד, תמיד מתנגן שירה של "זמרת כל המלחמות" הצרודה, יפה ירקוני, על "באב אל-וואד בדרך

    אל העיר", על המקום "בו מוטלים מתינו", על "הכוכב הבודד מעבר בית מח'סיר" (הוא המושב הדתי בית מאיר, ליד שמורת "המסרק") וכיוצא באלה קלישאות, שכבר הפכו להתניות של יום הזכרון לחללי צה"ל ולנכס צאן ברזל לשוני של יום העצמאות. כל המילים הגדולות מצטרפות לדגלי ישראל המונחים בקפידה ממשלתית על שרידי המשוריינים שנותרו בשולי הכביש. אפילו הכתובות הגסות של ברוך ג'מילי משנת 1948, על בית המשאבות הבריטי הישן, סופחו לריטואל הלאומי הקשור ב"שער הגיא".

     

    ה"שער" הזה הוא גם קטע הכביש שפעם צמח בעיקולו עץ אלון ענק ועתיק מעל קברו של שייח עלי, ויד רשעה ונעלמה השמידה אותו בשריפה מכוערת. אותו שייח – כך מספרת אחת המסורות שכנראה הומצאו בידי זאב וילנאי המנוח, גדול מספרי הסיפורים והאגדות על ארץ ישראל בדורות האחרונים – היה צדיק תמים, שבניסיונו לעזור לילדה ענייה נכשלה זו ברגב עפר והחלב אשר נשאה לאמה החולה נשפך ונבלע באדמה. ציווה עלי על האדמה לסחוט מעצמה את החלב ולהחזירו לילדה. כנקמה על כך, פלטה האדמה את גופו כמה וכמה פעמים אחרי מותו, עד שנאקתו הנאמנה מצאה מנוח ליד יאזור ושם הוצב קברו.

     

    כל קבריו, שמהם נפלט בזעמה המטומטם והבלתי מובן של האדמה, סומנו ברחבי מעגל שיטוטיה של בהמתו הנבוכה, ואחד מהם הוא קבר השייח אשר על שמו נקרא כל הוואדי העולה לשואבה, ואדי עלי, הוא נחל נחשון.

     

    בראשו של המעלה, מצפון ליישוב שואבה, במקום שזה זמן רב מדי נערך מבצע לאומי להרחבת הכביש, לשיפור המחלף ולהקלת חיי הנהגים, מתנשאת אנדרטת "פורצי הדרך לירושלים". איני נוקב כאן בשמו של הפחח אשר הציבה כאן, שכן אין זה נאה לכנות בכינויי גנאי אדם אשר בבורותי אף איני יודע את שמו, אך תמה אני מה ראו מי שהתירו לו להציב במקום הנצפה למרחוק גוש בטון ועליו ערימת צינורות ענקיים, ועוד לחשוב כי ששת הצינורות מסמלים את הפריצה לירושלים במלחמת העצמאות.

     

    שמה העברי של הגבעה, לפני שהושחתה, הוא גבעת משב (662 מ'). על פסגתה יש עדיין בקושי שרידי יישוב קטן, ח'רבת א-זנקולה, מה שהיה כפרון זעיר ונעלם כליל במלחמה ההיא. הוא עצמו ישב על שרידי יישוב הרבה יותר קדום, שגם הוא נעלם, כדרך שהדברים מתגלגלים בהיסטוריה של הרי ירושלים למודי המלחמות. נחמה פורתא בקצה שרשרת העוועים הזו היא תצפית הנוף הנהדרת אל השפלה ואל מישור החוף וגוש דן, שיש מן הבית היחיד אשר שרד במקום.

     

    יחידת חלולי הראש

     

    לא רחוק מכאן אפשר להיכנס ברכב לדרך המסומנת בצבע אדום ומתפתלת על קו פרשת המים של "שלוחת משלטים", היא הרכס שמצפון לכביש שער הגיא. צבע הדרך מתחלף בירוק והוא מוליך אל אפיקו של נחל אילן, דרך חורבה יפהפיה ובנויה מאבן (היא אם אלעלק), שהיתה חווה חקלאית בתקופה הביזנטית וכאלף ושש מאות שנה מאוחר יותר הפכה לתחנה טורקית קטנה ששירתה את החיילים הטורקים ששמרו לכאורה על הדרך לירושלים.

     

    שער הגיא עצמו החליף מיקום כמה פעמים בתולדותיו. לא תמיד נעו ההולכים לירושלים בנתיב נחל נחשון, הוא הכביש הגדול, אלא היו זמנים שביכרו את נחל אילן תחתיו. לכן, במורד הנחל הזה נמצאת – בין חורבת עלקת וחורבת ח'רסיס, שמאחורי תחנת הדלק במבוא ה"שער" – קבוצה נאה של 14 אבני מיל.

     

    המושג הזה, "אבני מיל", מתייחס לעמודוני אבן לא גדולים, שעל חלקם חקוקות כתובות בלטינית. אלו אבני הדרך הקדומות שהוצבו על דרכים ראשיות בארץ במרחק של מיל רומי זו מזו. הכתובות שעליהן מהללות ומשבחות בדרך כלל את משפצי הדרך ומתחזקיה, ולא פעם קרה שמושל מקומי אחד זרק לצד הדרך אבן עם כתובת של קודמו ושם במקומן את האבן" שלו". זו גם הסיבה שאבני מיל נמצאות בערימה אחת ולא במרחק של

     

    מיל האחת מרעותה. הדרכים הללו, הן בוואדי עלי והן בנחל אילן, נחשבו לבעייתיות מפאת סכנתם של הפלחים, אשר חמדו את כספם של עולי הרגל לעיה"ק תובב"א. לפיכך, בימיו של אחרון הסולטנים הגדולים של האימפריה העותמנית, עבדול המיט ה-2, עת שזו קשרה קשרים עם מעצמות אירופה הגרמניות, הוזמן בשנת 1857 יורש העצר ההבסבורגי, הנסיך פרדיננד, לבקר בירושלים. כדי שלא יאונה להוד רוממותו דבר, הקימה הממשלה העותמנית שורה של מצודות דרך קטנטנות בין יפו וירושלים והציבה בכל אחת יחידת חיילים ופרשים כדי לשמור על קטעי הדרך. חורבת ח'רסיס היא אחת מהן, זו שמונתה לשמור על נתיב שער הגיא.

     

    מן הסתם, מסעם היומי של פרשים טורקיים – יחידת ה"באשי בוזוק", חלולי הראש בלשון קודש – מבסיסם בחורבת ח'רסיס במורד שער הגיא אל חורבת עלקת, היתה האירוע הקבוע מאז סוף המאה הי"ט ועד פרוץ מלחמת העמים, היא מלחמת העולם ה-1. אני מתאר לעצמי את הנחת בה שאבו הפרשים, בקול מצמוץ ואנחה, מכוס התה המתוק והריחני שהגיש האיכר המבועת מעלקת לחיילים. באותם ימים כוס תה ללובש מדים מן הרשות היתה יכולה בקלות להפוך לתביעות נוספות ולא נעימות.

     

    במרחק זמן קצר מבנייתה של מצדית חורבת ח'רסיס, נבנה בשנת 1869 גם מלון האורחים והחאן של שער הגיא, ששירת את שיירות הבהמות והדיליז'נסים על הדרך אשר הלכה ונסללה בהרים. בפונדק הדרכים הזה היה ההלך יכול להחליף כוח, לישון, לקבל מזון ומנת פרעושים בכמות שלא היתה מביישת את הדל שבכפרי המזרח התיכון. מספרים אף, שאם האורח לא היה מזמין שתייה חמה, אלא, מעשה צייקן וכילי, היה מוציא את משקהו ואוכל מצקלונו, היו בעלי המקום עוברים לידו עם מגש שתייה רותחת ושופכים עליו את המשקה, למען יראו וייראו.

     

    בית החמודות הזה עמד בשממונו מאז שחדר לארץ הרכב הממונע. דורות שאבניו התמוטטו וכמעט שקרס ונעלם מנוף הסיפורים הנאים של הארץ. אלא שבעלי יזמה שיקמוהו והחזירו את עטרת מראהו הישן לקדמותה. חבל ששוב הוא עומד סגור ונטוש, ואין איש בא בשעריו, כי אין בו כלום. שמועה מהלכת כי עומדים להופכו לבית נכאת של תולדות הדרך לירושלים. רעיון לא רע לכשעצמו, אבל היכן הוא אם כן?

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: לע"מ
    שלדי הברזל. חלק בלתי נפרד מהריטואל
    צילום: לע"מ
    מומלצים