"דיס איז שווארמה"

חמש שנים צחיחות עברו על ישראל בכל מה שנוגע לתיירות. שפות זרות לא התגלגלו ברחוב, חדרי המלונות עמדו שוממים, אפילו בלונדיניות טבעיות שאפשר להתחיל איתן אזלו מהמלאי. יחד עם התיירים והתיירות נעלמו החיוכים, הרוח האופטימית שהם יצרו, ההרגשה הנעימה של חו"ל בארצך שלך.

אבל עכשיו, סופסוף, הכל לפתע השתנה. אחרי שנים מייסרות של אינתיפאדה, הפיגועים החלו להתפוגג ולפנות את מקומם לתיירים. והם מצידם, חוזרים, ובגדול. שוב ניתן לראות גדודים של צרפתים, איטלקים, בריטים ושאר חוצנים פושטים על הרחובות, משוטטים בטיילות, לוגמים מישראל בשקיקה.  

ליום אחד השבוע הייתי גם אני לתייר. נסעתי לנתב"ג, ומאותו רגע הפכתי

 לסמואל משיקאגו. כחכוח קצר בגרון, ונפטרתי מהעברית שבפי. על הגב שמתי תרמיל, ביד החזקתי מזוודה. בחולצת משבצות וכובע קש יצאתי לבדוק איך נראית ישראל מהצד השני של הדרכון.

להבדיל מתייר רגיל, לי היתה את הפריבילגיה לבדוק מה השתנה אצל הישראלים, להשוות הווה אופטימי לעבר קודר. נשיכות השפתיים של ימי האינתיפאדה, גיליתי בסופו של יום, התחלפו בחיוך אדיב. כמעט כל מי שנתקלתי בו שמח לעזור לי בצעדיי הראשונים כאן. גם כשלא היה לו מושג איך, הוא נתן מבט אוהב, שבר שיניים כדי לדבר איתי באנגלית.

שלא תטעו, זה לא שהישראלים הפכו לגמרי את עורם: חוץ מאלה ששתו אותי בעיניים סקרניות, היו גם את אלה שהביטו רק בדולרים שבעיניי - נהג מונית שרימה אותי בקטנה, מוכר מזכרות שעדיין נוטר לי טינה. אבל למרות הכל, אני חייב להודות - וזה קשה - שמהצד ישראל נראית בכלל לא רע. אם בסוף הביקור החפוז שלי כאן הייתי צריך לעבור ביקורת דרכונים, הייתי לובש חיוך רחב ואומר לפקידה: "נייס קאנטרי יו הב היר אין איזראל!".

תחנה מס' 1: נתב"ג

אבוד מעט הסתובבתי בטרמינל החדש והמשוייש של מדינת ישראל, תשוש אחרי הטיסה הדמיונית שלי שבדיוק נבלעה בנתב"ג. אף-אחד מסביב לא ממש התעניין בי, כולם חיכו כנראה לראות את פרצופיהם של יקיריהם מגיחים עמוסי מתנות מהדיוטי-פרי.

רק אחרי דקות של התברברות בניסיון להבין איפה לשכת המידע לתיירים, התייחס מישהו למבטי המבולבל. "אתה רוצה מונית?" הטיח בי גבר כרסתן באנגלי-שראלית. הוא פסע לעברי וחיכה שאתמקד. "אתה יודע איפה יש טוריסט אינפורמיישן?" חקרתי אותו באנגלית האמריקאית ביותר שהצלחתי לגייס. "מה אתה צריך? אתה יכול לשאול אותי הכול", הוא ענה בביטחון מעורר חשד. "מקום לישון בתל-אביב, מקום לאכול", התעלמתי מתאוות הבצע שביצבצה ממנו. "אין בעיה", הוא חייך, "אני אקח אותך לאן שתצטרך".

החלטתי להיאחז בנהג המונית כבגלגל הצלה לצעדיי הראשונים בארץ

 הקודש. "כמה זה מונית לתל-אביב?" שאלתי במבט הקשוח ביותר שתייר בחולצת משבצות יכול לגייס. "100 שקל", השיב הגלגל. זה נשמע לי קצת יקר, אך הכאוס הציוני ששרר מסביבי שכנע אותי להתלוות לנהג. הוא, מבסוט מההישג, הושיט את ידו ואמר: "לי קוראים משה, איך קוראים לך?".

תחנה מס' 2: מונית

כשהגענו למונית עזר לי משה להעמיס את המזוודה והתרמיל שהעיקו עליי. "מאוד חם פה בישראל", קיטרתי תוך כדי נזילה אל המושב האחורי. "דיס איז איזראל, ורי הוט קאנטרי", צחק משה מבעד למראת הנהג, ושם גז.

חצי שעה ארכה הנסיעה עם הנהג החביב, שכאילו נבחר על-ידי משרד התיירות לשווק את המדינה. "מה יש לעשות בתל-אביב?", התחלתי להתעניין. "יש הרבה מסעדות, הרבה מקומות לבלות, יש את הים, הרבה בנות יפות", ענה לי.

כבר בשדה התעופה ראיתי מלא בנות יפות.

"ככה זה בישראל. מה שראית בשדה התעופה זה רק דוגמה. יש פה רוסיות מאוד יפות, יש רומניות, יש תימניות, יש ערבוב. אם תצא ביום שישי בערב, תראה את כולן יוצאות מהחורים. בינתיים, אם אתה רוצה בחורות יפות, לך לים, יש שם בחורות כמו זבובים. יש לך בגד-ים?".

לא.

"לא נורא, אתה יכול ללכת עם המכנסיים הקצרים שלך. גם ככה לא נכנסים לים בישראל".

למה לא?

"הים מלוכלך, יש הרבה זיהום. זה לא בריא".

אבל חברים אמרו לי שאני לא צריך לפחד בישראל.

"לפחד ממה?".

פצצות, טרוריסטים, אתה יודע. בבית כל הזמן רואים בחדשות דברים רעים.

"פה זה המקום הכי בטוח בעולם. יש מאבטחים טובים מאוד ובכל מקום. אצלנו תופסים אותם לפני שהם מצליחים לעשות משהו. בניו-יורק יותר מסוכן, עם כל האחת-עשרה בספטמבר. עכשיו היה גם פיגוע בלונדון. תאמין לי, פה זה יותר בטוח".

תוך כדי פטפוט הבחנתי שהמונה כבוי. "אתה לא שם מונה?", שאלתי

 במודעות צרכנית. "לא, זה מחיר קבוע", ענה משה בביטחון. "בדרך-כלל לוקחים 120 שקל, אבל בגלל שנראית לי נחמד לקחתי אותך ב-100". בתור תייר מנומס החלטתי לסלוח למשה על השחיטה הקטנה. כשמגדלי עזריאלי החלו להתגלות לעין אפילו מיהרתי לזייף מבט משתאה בכיוונם. קמפיין משה לעידוד התיירות לא היה צריך יותר מזה. "תראה איזה מגדלים יפים", הוא התפאר. "יש אחד עגול ואחד משולש!". אבל כעבור שנייה הוא נזכר שהגעתי משיקאגו ומיהר לסייג: "אצלכם יש הרבה כאלה". "כן", הרגעתי, "אבל הם באמת יפים מאוד".

לקבצן שהושיט ידו ברמזור ביציאה מהאיילון הנדנו שנינו ראשינו בשלילה. עניי עירך קודמים, ובשיקאגו לא חסרים פושטי יד, הסברתי לנהג. משה מצידו מיהר לתת חוות דעת רפואית על צליעתו של הקבצן הצעיר: "אחרי העבודה הוא הולך ישר". אמר ופצח בנאום על מדיניות הרווחה ישראלית. "יש אנשים שיעדיפו למות ולא לקבץ נדבות", הסביר. "פה אין סיבה, יש עזרה, יש ביטוח לאומי, אף אחד לא מת מרעב, זה לא ניו-יורק".

המנטרה של "פה זה לא ניו-יורק" חזרה עוד מספר פעמים בשיחה, לטובת תשבוחות לתל-אביב. המשכנו לנסוע ברחובות העמוסים, ומשה המשיך ללהג על נפלאות הארץ והקפיד להצביע על מונומנטים היסטוריים. "200 מטר מכאן רצחו את מר רבין", פלט כשהגענו לאבן-גבירול, "אתה יודע מי זה מר רבין?".

הנשיא?

"ראש הממשלה. שם, מחוץ לבניין, תסתכל, זה הבניין של ראש עיריית תל-אביב. שם בחוץ הרגו את מר רבין".

אחרי הסקירה הפוליטית עצר משה את המונית ברחוב הירקון, ליד מלון אימפריאל, שחשב שיתאים לתקציב הדחוק שלי. "כמה זה צריך לעלות?" שאלתי. "אל תשלם יותר מ-150 שקל", הורה לי, "אתה יכול גם להתמקח איתם. תגיד להם שזה יקר ותעשה כאילו אתה הולך, אולי הם יקראו לך ויגידו לך שאפשר לתת לך בפחות".

"אחרי השיעור המזורז בתורת המיקוח הישראלית לחצתי את ידו של המדריך הציוני הנלהב וחילצתי עצמי מהרכב. "דונט פאק פור מאני", הוסיף משה עצה לסיום, והכניס לכיסו את שטר הכסף שנתתי לו. "תנסה להשיג בחורה נחמדה ללילה. אבל תהיה עדין, אל תהיה קשוח מדי", הסביר לי את כללי הפיק-אפ הישראליים.

זה בסדר, אני ביישן.

"ביישן זה טוב, ישראליות אוהבות ביישנים".

תחנה מס' 3: מקום לישון

64 דולר ביקשו ממני במלון אימפריאל. איך שלא הופכים את זה, 150 שקל זה

 לא. בכל זאת, במקום לכעוס על משה הנהג, ניסיתי לתרגל את השיעור הקצר שלימד אותי במיקוח ישראלי. "אפשר לקבל הנחה?" שאלתי בחיוך. אבל פקיד הקבלה הביט בי במבט רציני וקר וקבע: "אין הנחות, זה החדר הכי זול שיש לנו". הבנתי שהגיע הזמן לנשק יום הדין של תורת המיקוח ופסעתי החוצה באיטיות מכוונת. אבל הצליל של הדלת הנסגרת מאחוריי הבהיר לי שלא כל הישראלים הוגים בתורה הזאת. את ריח הסדינים של אימפריאל כבר לא אזכה להריח.

כשיצאתי מהמלון נעצו בי עיניים בני-זוג מנומסים. דווקא שמחתי, הם נראו כמו אנשים שיוכלו להושיע אותי. האישה הפנתה אותי במבטא צרפתי לגבר הקטן, חובש הכיפה, שגילגל אנגלית במבטא בריטי מתנגן. "מה בדיוק אתה צריך?" חקר באדיבות, משתוקק לעזור. 

מקום לישון בלילה.

"יש שם, ברחוב בן-יהודה, הוסטל לצעירים. עכשיו הגעת?".

כן.

"מאיפה?"

מאמריקה.

"אתה מצפון אמריקה? יפה מאוד, שיהיה בהצלחה".

הבהייה בי לא נפסקה גם כשהמשכתי בדרכי. שני פועלים מחוספסים הפסיקו את עבודתם כשעברתי ונדו בראשם לשלום כשעברתי. העוברים והשבים נראו מרוצים מנוכחותי המקרטעת ברחובות, ואני השתדלתי למלא את התפקיד בכבוד. כמו תייר אמיתי חיכיתי ברמזור האדום בסבלנות, עד ששמתי לב שנותרתי לבדי. כולם כבר עברו, לא המתינו לירוק.

כשחלפתי על-פני חנות מתנות כוכית קלט אותי הבעלים הפרסי מתהלך אבוד וזעק לעברי "צ'יפ פרייסס". מעודד מהסברת הפנים עד כה, נכנסתי לחנות, והוא מיהר להכריז בבומבסטיות: "אברית'ינג 50% דיסקאונט". ניסיתי להסביר לו שכל מה שאני רוצה עכשיו זה למצוא מלון, אבל הידע שלו באנגלית היה מספיק רק לאותן מילים שהוא צריך בשביל למכור את מרכולתו.

אני מחפש הוסטל ללילה.

"שבת?".

הוסטל!

"טלית?"

לא, הוסטל, מלון, מקום לישון בו.

גם שימוש בפנטומימה לא עזר לי, ומסביר הפנים איבד בפתאומיות את יכולת הדיבור ונהם לשלילה. כשהבין שטלית אני כבר לא אקנה, הוא נפנף אותי אל מחוץ לחנות בהינף אצבע אכזרית. 

מאוכזב מעט מהישראלי האחרון, החלטתי לשנות טקטיקה. תיירת צרפתית שעצרתי חייכה אליי והסביב רה בסולידריות של זרים שבהמשך הרחוב יש כמה אכסניות. "תבדוק את הראשונה, הוסטל MOMO'S", נתנה לי טיפ. מעודד מהמחשבה שעוד מעט אמצא מקום להניח את המזוודות הכבדות, חיפשתי שלטים שיגלו לי איפה האכסניה. אבל הדרך התארכה, ומומו אין. שום תייר לא היה בסביבה כדי לעזור לי, אז פניתי למסאז' התאילנדי המפנק שבהמשך הרחוב. "איך אפשר לעזור לאדוני?" קפץ עלי בעל הבית, הלא תאילנדי בעליל. הסברתי לו, אבל הוא חרץ שאין הוסטל באזור וחיוכו התחלף להבעת "פרוש כנפיך ועוף מהמזגן שלי".

במרחק 15 מטר מהמסאז' מצאתי את ההוסטל של מומו. 100 שקל לחדר עם שתי מיטות, שירותים ומקלחת בחוץ, ארוחת בוקר כלולה. 40 שקל לחדר משותף שמכיל 8 מיטות, אם חפץ ליבי בהתחככות עם אחרים מבני גזע התיירים.

"אתה לא ישראלי, נכון?" שאל פקיד הקבלה הצעיר שהניף אליי מבט מהדפים כל כמה שניות. "נכון, למה? הייתי משלם פחות?" ניסיתי להשתמש בידע המוקדם שלי על המנטליות בלבאנט. "יותר", הפתיע הפקיד והשיב לי את האמון ביושבים בציון, "ישראלים צריכים לשלם גם מיסים".

תחנה מס' 4: אוכל

בטני מקרקרת, הגיעה השעה להחליף כסף. המוכרת עבת הבשר מאחורי

 הזכוכית המשוריינת בצ'יינג סירבה להרפות מהטלפון הסלולרי שלה. כשהושטתי לה שטר של 20 דולר היא כיווצה עיניה מעט במשטמה על שהיא נאלצת לבזבז את הזמן על סכום כה פעוט. "נמאס לי לעבוד", ירתה אל המרחב הסלולרי, וסובבה אלי את הכסף. אפילו קבלה לא קיבלתי. גם לא ברכת פרידה ראויה.

כשבחורה חטובה בשמלה ארוכה וגווני אדום בשיער פסעה לכיווני, ניסיתי לשנות את הרושם שהותירה עליי הכספרית לגבי בנות ישראל. "את מכירה אולי מקום טוב לאכול?" שאלתי אותה. "מה אתה מחפש?" שאלה במבטא מושלם יותר משלי, ומדדה אותי מכף רגל ועד ראש. "אוכל ישראלי אותנטי", אמרתי בהרגשה אקזוטית. "יש לך ממש בהמשך שווארמה טובה, או פלאפל. אם אתה רוצה יש שם גם בית-קפה שמגיש סנדביצ'ים טובים". "מה הכי כדאי?" תהיתי בבורות מתוחכמת. "לך על השווארמה", המליצה בחום אחרי מספר שניות מהורהרות, והמשיכה בדרכה.

נכנסתי לשווארמיה והתיישבתי בחגיגיות ליד שולחן הפלסטיק. אבל הדקות עברו, ואף מלצר לא הגיע. "אתה צריך לבוא לכאן!" זעקה לעברי הגברת מעבר לדוכן באדיבות של פרגית שחוטה והצביעה על הדוכן. זינקתי מהכיסא והמתנתי בסבלנות עד שהגיע תורי לטעום מעט אותנטיות קולינארית. "לשים הכל?, שאל מבתר הבשר באנגלית רצוצה. "הכל", עניתי. "גם ספייסי?", שאל במבט חששני. "אה לא, בלי ספייסי", הרכנתי את פניי.

תחנה מס' 5: חוף הים

הגיעה העת להניח מאחוריי את הבטון המלוכלך ולטעום קצת מהחוף המקומי. מעודד מיחסן של צעירות ישראל עד כה, זינקתי על שתי בנות אתיופיות לובשות בגדי-ים, שחסו בצילה של תחנת אוטובוס.

"סליחה, איפה הים?", שאלתי. "הים זה שם", הצביעה אחת בסבלנות. "ולאן הכי כדאי ללכת?" המשכתי. הן התייעצו מספר שניות ואז הצביעו צפונה: "לחוף מציצים". "מ-צי-צי-ם?" שאלתי במבטא אמריקאי מצוחצח. "יש סרט כזה", הסבירו לי.

רצועת החוף התל-אביבית היתה זרועה באנשים מעולפים. התיירים, הבחנתי, היו שרועים על מגבות. הישראלים, לעומת זאת, על מרובעי בד משובטים מהודו. נעצתי מבט בשלוש בנות שהתקרבו, לבושות חצאיות וחולצות ארוכות. "סליחה, למה יש פה חומה?" ניג'סתי, והן הסבירו לי בקצרה שזה חוף הדתיים. אבל לא זכיתי ליותר מהסבר קצר על חוקי ההלכה. במהרה הן זנחו את מסע ההסברה למען הגלים והותירו אותי בחוף המופקרים. 

המשכתי את טיולי בחוף, גורר מבטים משתאים. למרות שהיו שם עוד המון תיירים, זכיתי לתשומת-לב שמספיקה למאה. בפינה מבודדת מצאתי זוג קשיש שהסכים ללמד אותי את המשחק הטורדני. "בוא, אני אתן לך לשחק עם אשתי קצת", צחק הגבר, פלומה לבנה מכסה את גופו.

נפלתי בפח, האישה הכתה אותי שוק על ירך, וצהלה כל הדרך אל האולימפיאדה. בבושת פנים זנחתי את חתיכת העץ בתום מספר מהלומות. הגבר טפח על שכמי בעידוד והחליף כמה עקיצות בעברית עם בת-זוגו. אולי עליי לשהות עוד כמה שעות בשמש כדי להבין מה האטרקציה הגדולה במשחק.  

תחנה מס' 6: בילוי

הלילה ירד, והאוויר הבטיח בילויים. הטיילת שאבה חבורות של מבקרים מהנכר, שהתגודדו על הספסלים ומסביב לניידת הברסלבית. אחד הדתיים המרקדים התקרב וניסה לגרור אותי למחול השדים. סירבתי בנימוס ונמלטתי. הפמיליאריות הישראלית כבר החלה להטריד. כאן על הטיילת, בין בני עמי התיירים, הרגשתי מעט בנוח יותר, שייך יותר. התייעצות עם מספר קולגות תייריות הביאה אותי ל"מייק'ס פלייס", אחד ממעוזי התיירים בתל-אביב.

החדר הקטן בפאב היה עמוס בגויים שהצטופפו סביב שולחן ביליארד ועמדו מול מסך טלוויזיה שהקרין משחק כדורגל מרדים. החדר הגדול היה עמוס בעיקר בלוגמי בירה זרים ובמעט תיירות צרפתיות בחצאיות חושפניות, שהוסיפו למסבאה מעט ארומה מינית. אחד הלוגמים פינה לי מקום על הבר והתעכב לדבר עם חברו, תוך כדי שהוא רומס את רגלי. "סליחה", תופפתי על כתפו, "אתה דורך לי על הרגל". הוא נעץ בי מבט מדומדם ועקב אחרי האצבע שלי שהצביעה למטה. "סליחה חבר", חייך חיוך מתרפס כמו שרק האירופאים יודעים לחייך. סלחתי מיד, הרי תייר לתייר חבר.

אחרי כמה דקות סופסוף הרגשתי כמו תייר מושלם. אבל אז פנתה אליי הצרפתיה שבה נעצתי עיניים בחמש הדקות האחרונות. "אתה ישראלי, נכון?" תשאלה אותי.

איך ידעת?!

"אתם מאוד נחמדים, אבל אוהבים להסתכל על אנשים. לפעמים קצת יותר מדי".