אחרי שהורדתם: איך שומרים על הישגי הדיאטה
עשיתם דיאטה? רזיתם? מזל טוב. עכשיו מתחיל הקרב האמיתי, היומיומי והמתיש, לשמירה על הישגי הדיאטה ועל המשקל שכה נכספתם אליו. איך עומדים בפני הפיתויים? איך נמנעים מהתקפי זלילה? שיר-לי גולן-מאירי, שבעצמה נלחמה, ניצחה, וממשיכה במאבק, מתארת את החיים לפני ואחרי
זה קורה לי פעם בכמה שבועות, וזה תמיד נורא מפחיד. פתאום הוא בא, מאיים להשתלט עליי, נורא כמו שרק יריב שכבר הובס בעבר יכול להיות. היצר הרע הזה, התאווה חסרת הגבולות לאכול משהו טעים באמת, והרבה.
היצר הרע שלי יכול להתעורר מהתרדמת שאני מכניסה אותו לתוכה שוב ושוב, בגלל ה"ביסלי" שהילדות נשנשו אחר-הצהריים, בגלל הקינוח שלא הרשיתי לעצמי אחרי ארוחה במסעדה, בגלל הריח של הפיצה עליה ויתרתי בקלות לכאורה או העוגה שהכנתי לערב-שבת אצל ההורים. וגם סתם ככה, כאילו בלי סיבה.
קוראים לי שיר-לי ואני "נקייה" כבר שנה. נקייה מ-49 הקילוגרמים שהשלתי מעליי בעבודה קשה שנמשכה למעלה משנה, ביזע ובדמעות. נקייה, אבל לעולם נאבקת ונשמרת. הייתי שם, אני יודעת כמה קשה ומתסכל וכואב המקום ההוא, השמן. יודעת כמה ארוכה ומפרכת הדרך למקום האחר, הרזה, הבריא. יודעת גם כמה הוא נעים המקום הזה, ועד כמה מסובך להישאר בו.
מסובך, כי הפיתויים מסביב לא מתחשבים בנו, השמנים שרזו. הם ממשיכים לקרוץ לנו מכל עבר, במראה, בריח, בצבע, בטעם. הם זמינים תמיד ונגישים להכעיס. על המדפים בסופרמרקט, באירועים משפחתיים וחברתיים, במקום העבודה, במסעדות, בבית וברחוב. כל הזמן, בכל מקום.
מסובך, כי ההתייחסות לאוכל כפיצוי על כל מצוקה מזדמנת, על כל חסך או מתח, שעמום, תסכול וכאב-לב, לא נגמרת אוטומטית כשהמשקל מגיע ליעדו.
מסובך, כי גם לגוף צרכים משלו. לא מדובר ברעב, אלא בנקודת האיזון הגנטית אליה הוא ישאף תמיד להגיע, גם כשאנחנו נהנים פתאום ממידות מכנסיים שכבר שכחנו שקיימות, מקלילות ומאנרגיות שאולי היו שם תמיד, כשאנחנו, בכבדותנו, לא חשנו בקיומם.
כשהתבקשתי לכתוב על הקושי הבלתי-נסבל, האוניברסלי, המעוגן במספרים ובסטטיסטיקה עגומה במיוחד, לשמור על הישגי הדיאטה, הסכמתי מיד. חשבתי על עצמי מושיטה יד בסופר לחבילת העוגיות שכל-כך אהבתי לזלול פעם, לפני שנתיים ויותר, ומיד מחזירה אותה למקום בבהלה. חשבתי על ערב קיץ בפיצרייה עם בנותיי, שבו אני מנסה לחשב את הקלוריות שעלו לי שלושת הביסים שלקחתי ממה שהשאירה הקטנה.
המאבק בתאווה הלעיתים בלתי נשלטת הזאת לאוכל טוב וטעים, המאבק ברעב הרגשי הזה שתוקף ללא רחם מפעם לפעם, הוא מאבק לחיים. הוא מתגמל, אפילו מתגמל מאוד. לומדים, עם הזמן, ליהנות מהאוכל הטוב הזה רק במנות קטנות. מגיע אפילו שלב שבו כמה כפיות של גלידה נפלאה בבית או חצי סטייק טוב במסעדה צרפתית, גורמים לבטן לומר "לא עוד". ההרגשה נהדרת. אבל המאבק נמשך.
היום, שנה אחרי, ברור לי למה אומרים תמיד שהעבודה הקשה באמת היא זו המצפה למדיאטים דווקא אחרי, בשלב השמירה. כי ה"אחרי" זה החיים, ובמהלכם צריך ללמוד לחיות עם מגבלות, צריך לדעת להתרומם מהנפילות הבלתי-נמנעות ולהמשיך. צריך לדעת ליהנות. רק במידה.
"בגוף של כל אחד מאיתנו קיימת מערכת בקרה המווסתת את צריכת המזון והוצאת האנרגיה, כך שמשקלו של האדם והרכב גופו נשמרים", אומרת הדיאטנית הקלינית איילת קלטר, המתמחה בגישות פסיכולוגיות להתנהגויות אכילה. "לפי תיאוריית ה'סט פוינט', נקודת שיווי המשקל, לכל אדם יש משקל גוף האופייני לו והוא בחלקו תכונה תורשתית, הנקבעת במוח. שינויים במשקל הגוף, מעל או מתחת לנקודת האיזון האישית, יעוררו את מערכת העצבים המרכזית להפעיל את התיאבון ואת המטבוליזם כדי להגן על אותה נקודה.
התמכרות וגמילה
מחקר חדש שהתפרסם לאחרונה במגזין המדעי "אוביסיטי ריסרץ'" קובע כי הצלחה בשמירה על המשקל לאחר הרזייה קשורה באיבוד משקל גבוה יותר בתהליך ההרזייה, בהשגת משקל המטרה האישי, באורח חיים פעיל גופנית, באכילה מסודרת וקבועה הכוללת ארוחת בוקר, בהרגלי אכילה בריאים ובבקרה עצמית על אכילת יתר ועל התנהגויות המשפיעות על אכילה בכלל.
פסיכולוגית, מסבירים החוקרים, השמירה על המשקל הרצוי קשורה במוטיבציה פנימית גבוהה, תמיכה חברתית, אסטרטגיות טובות להתמודדות, יכולת לשלוט במתח עצמי, תחושת מסוגלות גבוהה, עצמאות, תחושת שליטה בחיים ויציבות פסיכולוגית. הסיכון לעלייה חוזרת במשקל, שקורה ב-95% מהמקרים, גדל כשיש היסטוריה של עלייה במשקל לאחר הרזייה, בשל התקפי זלילה, בעקבות אכילה בתגובה לרגשות שליליים ולחץ, או כשיש דפוס תגובה פאסיבי לבעיות.
ד"ר אנדרי זבורוב, פסיכיאטר בכיר במחלקת מיון והשהייה בבית-החולים "שלוותה" של "שירותי בריאות כללית" ומומחה להתמכרויות, רואה בהשמנה התמכרות לכל דבר. מכאן נובע הקושי הגדול בשמירה על המשקל אחרי תהליך הרזייה. "השמנה היא מחלה ממנה סובלים 250 מיליוני איש בעולם, והיא כוללת תקופות של החרפה והפוגות. הטיפול בה קשור בראש ובראשונה במוטיבציה של החולה לא רק לרדת במשקל, אלא גם לשמור עליו. ואת זה רצוי לעשות באמצעות דיאטה, ספורט, פסיכותרפיה ולפעמים גם תרופות.
"95% מפסיקים לשמור ועולים במשקל משום שהם אינם עומדים בלחץ. השמנה היא הרגל וגם התמכרות. לכן, הטיפול ההתנהגותי-הקוגניטיבי בה כולל בדיקת הסיטואציה בה מתרחשת האכילה, הרגשות הכרוכים בה, מה מסמל האוכל לאדם האוכל, מה מצב הדימוי העצמי שלו בזמן האכילה, מהן הפנטזיות שלו על האוכל ועל העולם, ומתוך זה בניית דפוס אכילה כדי להגיע לאכילה רציונלית יותר".
לדבריו, מרבית המרזים משמינים בחזרה בשל הקושי לשנות קווים בסיסיים באישיות, מתוך הלמידה שנוצרת שלאכול זה טוב ונעים, וגם בשל השימוש באוכל כטיפול עצמי, כדי להירגע במצבי לחץ ומתח, בדומה לאלכוהול וסמים. "רוב המרזים משמינים כי המוטיבציה יורדת עם הזמן באופן טבעי", מסביר ד"ר זבורוב, "כי הם מבינים שהרזון לא עונה על הצרכים הבסיסיים שלהם. הוא לא הפך אותם לשמחים, לא שיפר את הסקס-אפיל שלהם, לא הביא לעליית הדימוי העצמי, וגם בגלל אותו מנגנון בסיסי של שימוש באוכל להירגעות.
"לכן הטיפול צריך להציע חשיבה אחרת כדי להגיע לתחושה אחרת. העניין הוא נפשי-רגשי ולכן הפיתויים החיצוניים אינם הסיפור, אבל אצל אנשים מועדים, הפיתוי בא על 'קרקע פורייה', על משהו בסיסי ובגלל שמדובר בהתניה קלאסית, הם אינם מצליחים להתגבר. כשמישהו מצליח באמת לשנות את הגישה, הוא יוכל לשמור על המשקל הרצוי".
גם ד"ר גבריאלה סגל-ליברמן, האחראית על המרפאה להשמנת יתר במכון האנדוקריני בבית-החולים "שיבא", רואה בהשמנה בעיה כרונית הזקוקה לטיפול כרוני. אלא שהיא מנסה לסייע למטופלים מהזווית הגופנית. "יש נטייה גנטית לכל אדם להיות במשקל מסוים", היא אומרת, "והיא המשפיעה על המטבוליזם האישי, על כמות המזון שכל אחד צורך, על כמות המזון שמביאה אותו לשובע ואפילו על מידת ההנאה שלו מאוכל. לכן, כשרוצים לסטות מנקודת האיזון צריך כל הזמן ללכת נגדה ונגד הגוף, שנכנס למגננה ומאט את קצב חילוף החומרים.
"כשרוצים לשמור על משקל נמוך ביחס לנקודת האיזון, צריך לשמור על קצב מטבולי גבוה, בין היתר באמצעות פעילות גופנית ולפעמים עם תרופות. אלא שרוב השמנים לא מכירים את תחושת הרעב ולכן תרופות המדכאות רעב פחות משפיעות עליהן. את האכילה הנהנתנית, המתווכת על-ידי חומרים במוח ממשפחת האופיום, קשה למנוע בתרופות, שכן אין עדיין בשימוש תרופות בולמות הנאה מאוכל".
לדברי ד"ר סגל-ליברמן, ההורמונים הם האחראים לאפשרות לשמור על משקל רצוי לאחר הרזייה. "ברגע שהמערכת ההורמונלית מתקבעת על מצב מסוים, הגוף לא משדר הרעבה מבחינה הורמונלית ואז ניתן להגיע למצב של לא לרזות ולא להשמין", היא אומרת. "זה יכול לקחת כמה חודשים, אבל זה קורה. ייתכן שהקושי הוא בהתרגלות להרגלים החדשים מבחינה התנהגותית ואז, בלי ספק, ככל שחיים יותר זמן באורח חיים מסויים, קל יותר לדבוק בו".
קשה לדחות סיפוקים
רשת "שומרי משקל" ערכה סקר שבחן איזה אחוז מחברי הכבוד שלה (מי שהגיעו למשקל היעד שנקבע להם. למען הגילוי הנאות: גם אני אחת מהם) שומרים על משקלם לאורך זמן. אמנם בעולם הרפואה ובתחום התזונה מקובל להתייחס לתקופה של חמש שנים כאל תקופת המבחן המספקת, אולם בשל קשיים טכניים השתתפו בסקר מי שהגיעו למשקל היעד שלהם לפני שנתיים בדיוק. לדברי ענבל קרקו, הדיאטנית הראשית של הרשת, תקופה של חמש שנות שמירה על הישגי ההרזייה מבטאת התרגלות של הגוף למצב החדש וסיכוי גבוה יותר לשמור על המשקל הרצוי לתמיד. "מדי שנה מקבלים אלף חברים את חברות הכבוד", היא מספרת.
"שומרי משקל" דגמו 241 חברי כבוד מ-2003, שהוזמנו למפגש שקילה וראיון. מהממצאים עולה שחברים פעילים, המקפידים להתייצב לשקילה בקבוצות באופן קבוע, דיווחו גם טלפונית על משקלם האמיתי, בעוד האחרים זייפו בממוצע בטווח של 1.3 ק"ג. אחוז השמירה על המשקל עמד בקרב חברי הכבוד, פעילים ולא-פעילים, על 67%. 62% מחברי הכבוד מיישמים גם היום את מרבית השינויים באורח חייהם. בקרב הפעילים הנתון גבוה יותר – 86%, לעומת כמחצית בקבוצת הלא-פעילים.
הקושי, לדברי קרקו, הוא בעיקר רגשי. "אנשים מוכנים לעשות שינויים בהרגלים, וויתורים, לטווח קצר", היא אומרת. "לפעמים הם עושים ויתורים קיצוניים שלא היו עושים לו ידעו מראש שזה לכל החיים. ולכל החיים זה יותר קשה. קשה רגשית לדחות סיפוקים לאורך זמן, מגיע תמיד גם שלב שבו את שוכחת כמה לא נעים להיות שמנה ומתפתה להנאות החיים הקטנות.
"לכן הדרך הנכונה היא לעשות, מלכתחילה, דיאטה מתונה וגמישה, להתפנק גם במהלך ההרזיה ובעיקר לא להתרגש מכל משבר. הניסיון שלנו מלמד כי ישנם חברי כבוד שנוהגים לאכול בצורה מדודה במשך השבוע וליהנות מיום חופש שבועי מההקפדה, ואחרים שנוהגים בשיטת הקיזוז, כלומר, לא אוכלים בצהריים כשצפויה להם ארוחה דשנה בערב וכו'. חשוב לזכור שכל חזרה לתלם מחזירה למשקל התקין. זה יכול לקחת שבוע או שלושה שבועות, אבל חשוב גם ליהנות ולזכור שקילו או שניים שנוספו בחופשה או בגלל תקופת מתח, יירדו ברגע שחוזרים לתזונה רגילה".
גם הדיאטנית איילת בירן מצדדת בדיאטה מתונה ונטולת הימנעות גורפת ממאכלים אהובים, כדבר הנכון לשמירה ממושכת ככל האפשר על משקל תקין. "ההימנעות חוזרת למי שבוחרים בה כבומרנג ומכניסה אותם למעגל הכישלון", היא אומרת. "ואז, עלייה של קילו או שניים בגלל 'קרייבינג' מטורף למשהו וזלילה לא מבוקרת יוצרים תחושת כישלון ותיסכול, ואלה גורמים לעוד ועוד אכילה. תזונה נכונה, עם פינוקים מדי פעם ועם ספורט קבוע, יכולה בהחלט לשפר את הסיכויים לשמור על ההישגים".
קלוריות כמו חשבון בנק
ד"ר עמיאל פייגנבאום, רופא משפחה ויועץ תזונה, הוא דוגמה להצלחה כזאת. כמעט חמש שנים הוא שומר על המשקל אליו הגיע לאחר שנת הרזיה במהלכה השיל 23 קילוגרמים. "אני מטפל בהשמנה מזה כעשר שנים ופציינטים תמיד אמרו לי 'איך הסנדלר הולך יחף?', אז החלטתי לקחת את עצמי בידיים", הוא אומר. "נודע לי על קורס לשינוי התנהגותי באוניברסיטת 'הרווארד' שיועד לרופאים. נסעתי, השתלמתי בשיטה, ניסיתי אותה על עצמי וגיליתי שזה עובד. השיטה מבוססת על שינוי החשיבה, היחס והגישה לאוכל תוך-כדי הקפדה על פעילות גופנית ובמידת הצורך היעזרות בתרופות".
פייגנבאום מקדיש שעה יומית לפעילות גופנית הכוללת הליכה נמרצת, משקולות ותרגילי בטן. לדבריו, הוא אינו מתנזר מדבר, מרשה לעצמו פרוסת עוגה מדי יום וגלידות בסופי-שבוע. האוכל, הוא אומר, פשוט הפסיק להיות "אישו".
"אני מציע למטופליי להתייחס לזה כמו לחשבון בנק", מסביר ד"ר פייגנבאום, "לדעת שאי-אפשר לבזבז קלוריות בלי הגבלה, כמו שאי-אפשר לבזבז כסף באופן חופשי. השמנה בעיניי היא מחלה, וככזו היא מחייבת מעקב מסודר וטיפול מתאים, לא רק סימפטומטי, לכל החיים. אני לא נותן תפריטים, אבל כן מלמד את המטופלים על סוגי מזון, על מספר המנות הרצויות מכל קבוצת מזון, על חשיבות האכילה כל 3-4 שעות, כי כך המנגנון בנוי. ואני מטיף לגמישות, ולא – נשברים. כשמבינים שיש דברים שלא שווה להתפתות להם, לא מתפתים ולא משמינים בחזרה. כשהשינוי, כמו המקור לאכילת היתר, הוא פנימי, ההצלחה שורדת לאורך זמן".
אילן רמתי, מנהל מחלקה ב"בזק", מכיר היטב את רגעי השבירה. הם אלה שגרמו לו לרזות ולהשמין מאות קילוגרמים לאורך 43 שנות חייו. לפני עשרה חודשים השלים שוב ירידה של 38 ק"ג, הפעם במסגרת תוכנית ההרזיה של מכון "וינגייט", ולתמיד, הוא מקווה.
"מבחינתי 'פעם מכור תמיד מכור' ולכן, אחרי שעברתי התקף לב לפני שלוש שנים, הבנתי שאני צריך עזרה והלכתי ל'וינגייט'", מספר רמתי. "והיום, ברגעי השבירה, אני לא זולל בסתר אלא רץ מיד לדיאטנית ומתייעץ. כי מנסיוני, בתחילת הדיאטה יש התלהבות, ואז מגיעות המחמאות, אבל עם הזמן נוצרת שגרה, וזה משעמם ואתה אומר 'לא נורא' ואוכל, ואחר-כך עוד קצת ומתחילה הגלישה במדרון.
אילן רמתי, רזה 10 חודשים, לפני הדיאטה (משמאל) ואחריה
"לי קשה כשאני חוזר הביתה ומחפש אוכל. ואז אני מסוגל לאכול בבולמוס עוגות, שוקולדים, סנדוויצ'ים גדולים. כשזה קורה אני נותן לזה לעבור ולמחרת קובע פגישה ב'וינגייט'. המזל הוא שהפעם אני אוכל טוב, בזכות הספורט שאני עושה כל הזמן, ככה שיש פחות מקרים שהגוף רוצה לטרוף. ועדיין, אני יודע שהיום, בינתיים, אני מבצע את השינוי, וכדי שזה יישאר לתמיד אני צריך להרגיש אותו מבפנים. אני מקווה שזה יקרה".
"עתיד המשקל"
פרופ' אלכס פולנסקי, מומחה ברפואה פנימית העוסק כ-20 שנה בהרזיה, מגדיר את מטרת טיפוליו במילים "עתיד המשקל" – שמירה על משקל היעד עם תנודות של שני ק"ג לכל כיוון. הוא מאמין שכדי לרזות ולשמור על הרזון, יש לקבל קודם-כל את הרעיון כי אבולוציונית נועדנו לצבור שומנים לשעת חירום.
"יש כמה פטנטים פרימיטיביים לשמירה על המשקל", אומר ד"ר פולנסקי, "טיהור הגוף מפסולת ביולוגית, שהרי השומנים שירדו לא מתאדים, שתיית מינימום שלושה ליטרים של מים (נוסף לקפה, תה, משקאות דיאט וכו') מדי יום, פעילות גופנית יומיומית ומציאת פתרונות מיידיים למצבי סטרס, אם צריך גם בעזרת פסיכולוג או פסיכיאטר. כי כמו רוב הבעיות הגופניות, גם השמנה נובעת בין השאר ממתח נפשי".
לדבריו, דיאטה המבוססת על היעדר מרכיבים מסוימים בתזונה "תתנקם" במי שבחר בה אחרי שהפחית משקל. "כשמשהו חסר לגוף לאורך זמן, הוא ידרוש אותו וזה יגיע לנפש", הוא אומר. "האדם יחפש את מה שחסר לו מבלי לדעת מה הסיבה. הטבע לא סובל חללים ואם התפרקו שומנים, הגוף יאגור נוזלים שיתחברו לתאי שומן ויביאו להשמנה. רק אחרי שלוש שנים יכולה להיווצר מעין התרגלות של הגוף למשקל הנמוך".
פולנסקי גם מציע שיטות להתמודדות עם התקפי התאווה לאוכל בקרב מי שרזו:
- חשקה הנפש בשוקולד? קחו ביס אחד ושתו אחריו כוס מים. אחרי שלושה ביסים ושלוש כוסות מים לא תוכלו יותר, פשוט כיוון שרמת האינסולין בדם "קופצת" והצורך במתוק הזה יתמלא כאילו חיסלתם בזה הרגע חצי חבילת שוקולד.
- במה שקשור לאוכל, הוא אומר לנשים, "מוטב לנהוג כמו ליידי, לא כמו פלאחית", כלומר, לאכול לאט-לאט, ללעוס הרבה, לתת לגוף צ'אנס להגיע לשובע. זה קורה אחרי לא פחות מ-20 דקות.
- כדאי לחלק את האוכל כך שארוחת הבוקר תהווה כ-20% מהכמות היומית, ארוחת הצהריים תהיה 70% וארוחת הערב – 10% מהמזון היומי. בין לבין ישמשו פרי, קפה עם עוגייה או יוגורט.
- כשברור לכם שאתם "רעבים" בגלל מתח, פרופ' פולנסקי מציע לשתות חצי כוס או כוס יין אדום יבש. זה מרגיע, זה בריא וזה יעביר את החשק למתוק. בכל מקרה, הוא מדגיש, לא כדאי להשתכר. שתיית כמות גדולה יותר היא כבר בריחה מהמציאות, ולא לזה התכוון המשורר.
תשע השנים הרזות
אורית רפפורט-אייזנשטט כבר מזמן לא זקוקה לטיפים כאלה. היא נמצאת בין יחידי הסגולה המאושרים ששומרים על הישגי ההרזיה שלהם כבר יותר מחמש שנים – תשע, למען הדיוק. תשע שנים שהיא שוקלת 40 ק"ג פחות ממה ששקלה עד אז, לאורך שנים לא מעטות.
"תמיד הייתי שמנה", היא מספרת. "לפעמים יותר, לפעמים פחות, ואיכשהו האוכל ניהל אותי. אכלתי כי הייתי שמחה וכי הייתי עצובה וכי שיעמם לי וכי הייתי לחוצה. כל הזמן אכלתי, עד שהרגשתי שאני חייבת להציל את החיים שלי, לא פחות".
עם משרה כמורה בחינוך המיוחד ושני ילדים קטנים בבית, רפפורט-אייזנשטט החליטה לראשונה שהיא "שמה את עצמה במרכז", כהגדרתה. היא הצטרפה לאחת מקבוצות התמיכה בהרזיה, שינתה את אורח חייה הקולינרי, התחילה לעשות ספורט.
"גיליתי שהחיים יותר טעימים משוקולד", היא אומרת, "אבל כדי לשמור על עצמי היה לי חשוב להדריך אחרים. אני מכירה את המספרים וידעתי שאם אדריך ואעמוד מול קבוצה, לא אוכל להיות 'בטטה', שזה מחייב. "אחד הפחדים הכי גדולים הם לחזור להיות שמנה וחששתי שזה יהפוך אצלי לפחד מאוכל, ושהשליטה בצריכת האוכל תלך לכיוון ההפוך של 'כמה אני יכולה בלי אוכל'.
"ההדרכה שימשה אותי לצורך האיזון והרגשתי בפירוש שכמו שהקבוצה 'משתמשת' בי, כך אני 'משתמשת' בה. מעבר לזה, אני יודעת מה ההרזיה עשתה לי, איך היא שינתה את חיי והיה לי צורך לשתף אחרים בתורה, להעביר אותה הלאה, לעבור עם אחרים את החוויה המדהימה הזאת של המעבר לצד השני, לצד היפה של החיים".
גם היום, תשע שנים מאז המהפך האישי שלה, היא מלווה נשים וגברים, צעירים ומבוגרים, בדרך הלא-פשוטה, הארוכה לעיתים, המתעתעת לא פעם, אל המשקל הרצוי, הבריא. מפגשי התמיכה הקבוצתיים והאישיים שלה פועלים תחת השם "אורית זה הזוהר" בירושלים, מודיעין וסביבתה ובתל-אביב.
באמצעות אנקדוטות מחייה כשמנה ומאופן ההתמודדות האישי שלה עם שלל פיתויי המזון בסביבה, תפריטים שבועיים ועצות מהחיים, מנסה רפפורט-אייזנשטט לגרום למטופליה להגיע לשינוי המחשבתי המיוחל, שיקל עליהם להגיע למשקל הגוף הרצוי.
"מי שאוהב לאכול צריך תמיד להיות עם האצבע על הדופק, אבל לנסות להבין איך רזים בראש רואים את האוכל", היא מסבירה. "בשבילם, אוכל הוא התפאורה. אצלנו, השמנים בראש, האוכל הוא-הוא ההצגה עצמה. הניסיון שלי מלמד שמי שלומד להפסיק לאכול כשהוא שבע, יצליח לשמור על המשקל. אפשר לשנות את החשיבה על האוכל, את ההתייחסות הרגשית אליו. צריך לרצות מאוד, להאמין בעצמך ולהתמיד. חלק מזה הוא לדעת גם להתגבר על מכשולים ונקודות משבר ולמצוא עיסוקים מהנים שלא קשורים לאוכל".
לפנייה לכתב/ת 
"מבחינתי, פעם מכור תמיד מכור". אילן רמתי
צילום: יונתן בלום
"החיים יותר טעימים משוקולד". אורית רפפורט-אייזנשטט
צילום: יונתן בלום
מומלצים
