חורבת האקליפטוס

צאו ומנו כמה שמות הצמידו לחורבה אחת שאין אפילו אדם אחד שיודע אל נכון מתי היא נבנתה: אלבורג' אלאחמר (המגדל האדום), בורג' אלעטוט (המגדל הסדוק), ברקתא, חורבת בורגתא, ח'רבת אלבורג' (חורבת המגדל), טוריס רוביאה (מגדל אדום), טור רוז' (שוב, מגדל אדום). יכול להיות שנעלמו ממני עוד כמה שמות, אבל גם מה שיש כאן, הוא די והותר לשרידי קיר אבנים אשר מה שלא הצליחו לעשות לו עשרות דורות של הזנחה, יצליח כנראה בולדוזר ציוני אחד לעשות, בלי אפילו שנדע על כך.

סיפורו של המקום מתחיל כנראה אי שם לפני יותר מ-3,000 שנה, כאשר יישוב קטן של חקלאים התנחל על גבעה נמוכה למדי, אבל עם מבט יפהפה על לבו של השרון, אשר ללא ספק היה לח ומהביל בדומה לו היום. יושבי הגבעה נהנו מאדמות החמרה שאיפשרו להם לגדל את דגניהם ופירותיהם וירקותיהם. לפי שאנחנו מכירים את סוג החקלאות העתיקה, אפשר בהחלט להעניק לעלובי החיים האלה גם פרה או שתיים, חמור מרוט לשאת את משאות אדוניו אל השוק בטור כרמא השומרונית (היא טול-כרם של ימינו), עז או כבש ובוודאי כמה תרנגולות וכלבים זבים וחורצי לשון. מים שתו מן הסתם מבאר, שהרי בעבר מי התהום בשרון היו גבוהים והפרדסנים עוד לא היו אפילו זיק תאווה בעיני אבות אבותיהם.

לעולם לא היינו נזקקים למקום עלוב וחסר תואר והדר זה, שעשרות כמותו היו בוודאי פזורים ברחבי השרון, עד שלא יצא עליו חרונם של חז"ל, שגילו כי שוכניו שלא היו (אללי) יהודים, אלא ישראלים אחרים – שומרונים – מוכרי יין רחמנא ליצלן. היות שהיו חז"ל צהובים לשומרונים, ואף גידפו אותם כ"גרי עריות", "כותים" וכיו"ב כינויי גנאי, מיד ניסחו את הפסוק "יין של ברקתא אסור מפני כפר פרשאי" (בבלי עבודה זרה לא' א'), ובמקום אחר נאסר היין מפני קירבתה של בורגתא לבירת סוריקה (ירושלמי שם ד'-מד' ע"ד), שכאילו נוכחותם של נוכרים בשכנותה עושה את יינה של ברקתא ליין נסך, האסור כמובן על החז"לואידים למיניהם.

ידוע שיישובים של נוכרים – קודם לכן עכו"מ ואחר כך נוצרים כשרים – ושל שומרונים, היו סמוכים זה אצל זה בשרון עד אחרי הכיבוש הערבי במאה השביעית. שומרונים רבים נאנסו לאיסלם בדורות שחלפו ויישובים רבים נמחו מעל פני האדמה או שינו את שמם. והנה כאן, בסביבת הפרדסים ההולכים ונכחדים מגבעות השרון, נמצאים משקעים של מושאי אותה שנאה, יהודית כל כך, לזר ולשונה. כ-6 ק"מ ממערב לטול-כרם נמצאו שרידי חורבה עלובה, ששמה הערבי, א-זרקיה, שימר אולי את זכרה של סוריקה. ליד ניצני עוז, ממערב לאותה טול-כרם, נמצאו שרידים עלובים לא פחות של חורבת אלפאריסיה, היא אולי כפר פרשאי.

הצלבני האדום

יהיו המקומות אשר יהיו, אין חולק כמעט על כך שבורגתא (ברקתא), יישוב ה"כותים", היא ח'רבת אלבורג', שבקיר ההרוס המתנשא ממנה התחלתי את הדברים.

בתקופת מלחמות הצלבנים היתה הארץ מרושתת בדרכים מוגנות ומבוצרות, אשר חיברו בין יישובי הצלבנים לאורך החוף לבין אלו שבהרים, בלב הארץ. בין המבצרים היו גדולים כמו זה של לטרון או בבית גוברין, ויש שהיו מגדלי שמירה בצורים וחסונים, אשר נבנו בסגנון שבו בנו הנורמנים את מגדליהם באירופה. מגדל "נורמני" אחד מני רבים עמד כאן, על מה שהיתה העיירה השומרונית בורגתא. שמו, "האדום", בכל השפות שדיברו בסביבתו, נגזר אולי מהגוון של האדמה הטובה סביבו. תפקידו היה להגן בוודאי על ההולכים בדרך שבין קסטלום רוג'רי לנגוברדי, היא אם-ח'אלד, היא נתניה, לבין המצודה בקלאנסווה, היא... קלאנסווה.

כל מצודות החלק הזה של השרון היו שייכות לרוזן שישב בקיסריה ונהנה שם ממנעמי החיים, עד שנאלץ לצאת ולהקיז דמים בפקודת אדוניו, מלך ירושלים. באשר ל"אדומה" הזו, אין אנו יודעים אלא שבראשיתה, במאה ה-12, השתייכה לאבירים הטמפלרים, ואחר כך, בשל מהפכים שונים שחלו בממלכת הצלבנים בארץ ישראל, לא העלתה עוד את מיסיה לקיסריה אלא לכנסיית "מריה לטינה" בירושלים (שרידיה נמצאים היום בשולי הרובע היהודי).

לא חלף זמן רב, ובערך ממחצית המאה ה-13 היתה המצודה כבר חלק מנכסיו של המסדר הצלבני ההוספיטלרי, ומכאן ואילך אין ההיסטוריה של הארץ מנידה אפילו ריס קטן אל כיוונה. 700 שנה היו צריכות לחלוף כדי שסוקרי ארץ ישראל הבריטים יכתבו ביומנם, בשנת 1873, שסביב שריד המגדל האדום הצלבני הזה, חיה משפחה אחת של איכרים.

לא הייתי נזכר כלל בכל אלה אלמלא נמשכה עיני לכך שהמון אקליפטוסים מתגוללים כרותים ומנוסרים על גדרותיו של משטח חדש שהוכשר להיות משתלת מכירה של עצי זית זקנים וגדולים, מאלה שחמס יצוק במכירתם לישראלים בגבולו של השומרון. תמהני מה ראו בעלי המשתלה להרוג את עצי האקליפטוס המופלאים שהיתמרו ליד חורבת אלבורג', היא בורג' אלעטוט וגו'. החשש הוא שהדחפורים ידחקו את הקיר העתיק, כפי שכבר דחקו את הגדר סביבה ומוטטוה בגסות ובפראות. אותה פראות בערך, שבה נעקרו, נכרתו ונוסרו האקליפטוסים הענקיים של החורבה.

איפה זה

במפת הטיולים וסימון השבילים "השרון ומערב השומרון" (מס' 7), מצפון לכביש 57 וממש צמוד אליו, בין הכניסות למושבים בורגתה וחניאל.