מלחמת 7 השנים בעוני
יש לקוות ש"מפת הדרכים" של האוצר תהיה ריאלית, ולא תכלול שפנים של ערב בחירות
דו"ח העוני האחרון עשה את זה: העוני זינק לראש סדר היום הכלכלי בישראל. קיבל מימדים של כאינתיפאדה פנימית ונתפש כאיום אסטרטגי על מידת היציבות והאיתנות של החברה הישראלית. כשמספר העניים בישראל חצה את הקו האדום של מיליון וחצי תושבים - כמעט רבע מהאוכלוסייה - אף שר אוצר כבר לא יכול היה להמשיך להתעלם ממנו, מבלי שתוצב בפניו השאלה: לאן נוליך את החרפה? ושר האוצר החדש, אהוד אולמרט, קלט מיד בחושיו הפוליטיים המחודדים למה מצפה ממנו הציבור. לא לעוד מסע קיצוצים תקציבי (למזלו, נתניהו השאיר אחריו קופה ממשלתית מאוזנת ותקציב עם עודפים) ולא לעוד הפרטות ולא לעוד רפורמות בבנקאות, אלא לתוכנית אמינה ונחושה למלחמה בעוני.
שהרי לנוכח הממצאים האיומים של דו"ח העוני, פתאום כולם החלו לדבר על כך ש"צריך לעשות משהו": ראש הממשלה שרון דרש זאת בקולו, פתח מספר ישיבות ממשלה ונאומים פומביים בהצהרות בנוסח "תתחילו לעבוד על העוני". נגיד בנק ישראל החדש נאם על העוני ביום בו נכנס לתפקידו. בכירי המגזר העסקי התכנסו לדיונים בהולים בסוגיית העוני. בראיונותיו הראשונים לאחר קבלת התפקיד, הזדרז גם אולמרט להודיע שבקרוב יוקם "מטה לאומי למאבק בעוני", ושמאות מיליוני שקלים - אפילו מיליארד - יוסטו משימושים תקציביים אחרים ליעדים חברתיים.
המטה אמנם טרם הוקם, אבל אולמרט ביצע סוף-סוף את מה שצריך היה לעשות: הוא גייס את מנכ"ל משרדו - ד"ר יוסי בכר, כלכלן משכמו ומעלה - לעמוד בראש ועדה שתגבש תוך זמן קצר את מפת הדרכים למלחמה בעוני. זו אינה משימה בלתי אפשרית. כבר לפני שנתיים גיבש ופרסם בנק ישראל עשרות המלצות למאבק מקיף בעוני. המוסד לביטוח לאומי מכין באורח שוטף תוכניות מפורטות ומעשיות להקטנתו. קבוצה של פרופסורים מאוניברסיטת תל-אביב הגישה לממשלה מסמך עקרונות מהפכני למלחמה בעוני עוד באביב 2000.
גם לקודמו של אולמרט הייתה תוכנית לאומית ברורה למאבק בעוני: מרווחה לעבודה, מאבטלה לצמיחה. הוא היה משוכנע שמדיניותו הכלכלית תחולל תוך שנים ספורות שינוי מגמה דרמטי בשיעור העניים בישראל. כשהעוגה הלאומית מתרחבת מהר, טען נתניהו, גם העניים נהנים מצמיחה. אפשר שטענתו תוכח בעתיד כנכונה, אך נתניהו עצמו לא המתין לראות זאת. הוא התפטר מהאוצר יום אחד לפני פרסום דו"ח העוני 2005, שהיה לאות קלון בלתי מחיק על מצח מדיניותו.
מהן ההנחיות שנתן אולמרט למנכ"ל משרדו לקראת הכנת מתווה המלחמה בעוני? הבה נקווה שהוא לא דרש ממנו לחולל ניסים ולשלוף שפנים מהכובע. ברור לכל, שאי-אפשר יהיה להקטין את מספר העניים בישראל בשליש בתוך שלוש שנים; אף מדינה לא הצליחה בכך. אפשר וראוי להציב יעד מציאותי: לרדת ל-15% משפחות עניות בסיום העשור, בהשוואה ליותר מ-20% משפחות החיות כיום מתתת לקו העוני.
גם יעד זה לא יושג על נקלה. אין פה נוסחות קסם ואין קיצורי דרך. יש פה עבודת נמלים חברתית וכלכלית ארוכת טווח, עקבית ורבת משאבים. התקציבים למאבק בעוני צריכים להיות משוריינים ומחוסנים מפני כל קיצוץ תקציבי אפשרי, כדי שמסע החנק החברתי של השנים 2002 עד 2004 לא יחזור על עצמו. יש צורך בשינוי העדפות במדיניות הציבורית כולה. יש פה צורך בהשקעות משולבות - פרטיות וממשלתיות, בהסבה, בהשלמת השכלה, בהנעה להצטרפות למעגל העבודה. יש צורך בהבטחת שכר הוגן למי שכן מסוגל לעבוד.
עבור מי שאינו מסוגל להשתלב במעגל העבודה, צריך לתקן את הפגיעה ברמת החיים, אבל אסור לחזור לשיטת החלוקה הגורפת של קצבאות הבטחת ההכנסה וקצבאות ילדים, המשולמות ללא חשבון וללא מבחן זכאות הגיוני. פריחה מחודשת של מנגנון הקצבאות אולי תקטין את הסטטיסטיקה של העוני לזמן הקצר - פיתוי פוליטי הניצב בפני שר אוצר שמצוי כה קרוב למערכת בחירות - אך לא את מציאות העוני לזמן הארוך. היא רק תשכפל את העוני מדור לדור. העוני בישראל הגיע לממדים שהמלחמה בו אינה מהסוג של מלחמות ששת הימים, אלא של מלחמת שבע השנים.
