אל תסמנו ביומנים את ה-15 בספטמבר

טקס פתיחת השנה של שבט הצופים "איתן" בשכונת שפירא בדרום תל אביב, שנערך ביום שלישי השבוע, לא הסגיר דבר מהמועקה הכבדה שרבצה על רוב המשתתפים. הכל נראה רגיל למדי. עשרות ילדים ונערים עמדו כשהם דרוכים ומחכים למוצא פיו של הרשג"ד, נער מתולתל במכנסי חאקי קצרים ועניבה ירוקה. "איתן עולה!" הוא צעק, והחניכים אחריו, "איתן אימפריה!" האווירה הצוהלת של הטקס התגברה עוד יותר כשהתחיל "ריקוד השיכורים". כל גדוד שיגר למרכז נציג, שצריך היה להסתובב במהירות עשר פעמים סביב עצמו, ומיד לנסות לעמוד ברגליים צמודות מבלי לאבד את שיווי המשקל. זה לא היה קל, אבל זה עוד נראה כמו מטלה פשוטה יחסית למה שמחכה לחניכים מעבר לפינה.

96 בני נוער הגיעו ליום הפעילות הראשון של שבט "איתן", אבל כבר מהשבוע הבא מספרם עלול להצטמצם דרסטית: רוב מוחלט של החניכים בסניף הם ילדים של עובדים זרים, ובהתאם לחוק שהעבירה הכנסת לפני כמה חודשים ביוזמת שר הפנים, החל מה-15 בספטמבר מותר יהיה לגרש את אלה מהם שלא נולדו בישראל. אמנם החוק נועד למטרה טובה, להסדיר את מעמדם החוקי של ילדים לעובדים זרים שכן נולדו בתחומי המדינה. אבל בפועל הוא מקים חומה בלתי חדירה בינם לבין ילדים אחרים, שאמנם לא נולדו כאן, אבל כמעט לא מכירים ארץ אחרת.

בינתיים, גם לנוכח העתיד מעורר הדאגות, שבט "איתן" הוא כמוסה מרוכזת של ישראליות עכשווית. ילדי העובדים הזרים תופסים חלק חשוב בפעילות, כולל תפקידי הדרכה, ומלבדם אפשר למצוא שם גם צברים ישראלים, עולים מרוסיה, ילדי משת"פים ערבים, ואפילו חניך דתי אחד. הם מקשיבים לשלמה ארצי

חניכים בשבט הצופים איתן בשכונת שפירא המורכב מילדי פועלים זרים (צילום: גלעד קוולרצ'יק)

ולשרית חדד, הם מחזיקים אצבעות לנבחרת ישראל בכדורגל והם רוצים להתגייס לצה"ל.

במפגש איתם מתברר שהם אוהבים את המקום הזה לא פחות, ולפעמים יותר, מבני גילם שחולמים על טיול בג'ונגלים של דרום אמריקה או על לימודים בניו יורק. עדות לכך אפשר היה למצוא במחנה הקיץ האחרון, אז הצמידו החניכים לתורן דגל שעיצבו ברוח הרב-תרבותיות של השבט, שילוב של מגן דוד, צלב וסהר אדום. ה"היה נכון" של הצופים הוא, מבחינתם, סיבה להישאר כאן ולתרום את המקסימום למדינה. היא, מצידה, דוחקת אותם החוצה.

למה לגרש?

ריצ'רד, בן 13 וחצי, תלמיד בית הספר רוגוזין בשכונה, הוא אחד הילדים שעלולים למצוא את עצמם בשבועות הקרובים עם כרטיס לכיוון אחד לקולומביה. ריצ'רד הצטרף לצופים בעקבות אחיו הגדול, ג'ון, שהוא אחד המדריכים בשבט. לישראל הוא הגיע כבר בגיל חמש. כמו אצל רבים מחבריו, אמו מתפרנסת בדוחק מעבודות ניקיון, לא בדיוק הקריירה הפופולרית בקרב נשות ישראל.

"איך אפשר לגרש אותנו? זה כל-כך לא פייר", הוא אומר. "חייתי כאן כמעט את כל החיים שלי. אני מרגיש חלק מהמדינה. אין לי שום קשר לקולומביה. נקשרתי להרבה אנשים כאן, יהודים, ערבים. שיעמידו את עצמם במקומנו", הוא פונה לאנשים שרוצים לגרש אותו, "שינסו להרגיש איך שאנחנו מרגישים, אנחנו שחיים כאן את כל החיים שלנו ועוד כמה חודשים צריכים לעזוב. מה כואב להם שאנחנו פה?"

ג'ון (16), אחיו של ריצ'רד, הוא אחד המדריכים הפופולריים בסניף. כולם קוראים לו "מונו" והוא מקרין ישראליות מעודכנת לא פחות מאשר משתתפי "אקזיט". "מה יקרה אם אצטרך לעזוב? לא יהיה טוב. כל החיים שלי פה", הוא אומר. "אני כאן מכיתה ב'. כאן התחלתי את החיים שלי. כל מה שעברתי, כל החברים, הכל ישראלי. אני לא מכיר שום דבר אחר". אבל הוא יודע היטב שאפשרות הגירוש היא ריאלית. אחרי הכל, שלטונות ההגירה סילקו את אביו

חניכים בשבט הצופים איתן בשכונת שפירא המורכב מילדי פועלים זרים (צילום: גלעד קוולרצ'יק)

כבר לפני שלוש שנים. "אני חי את הרגע", הוא אומר, "לא מאבד את התקווה".

ההתערות של ריצ'רד בתרבות הישראלית לא מסתכמת רק במוזיקה שהוא שומע (פיני חדד, נתי לוי, מושיק עפיה) או בסלנג שהוא מדבר ("סבבה", "חבל על הזמן"). כמי שבגר והתחנך כאן הוא מכיר את יכולתו של הרגש הפטריוטי הישראלי לפצח כל התנגדות. "אנחנו עובדים זרים, אבל אנחנו עושים יותר מישראלים אחרים", הוא אומר. "אני עושה פה בשבט דברים שנערים אחרים לא עושים. בזכות זה שאני מדריך כאן, ילדים קטנים לא מסתובבים ברחובות סתם. אנחנו תורמים הרבה למדינה. למה לגרש אנשים שעוזרים, שלא עושים שום רע לאחרים?"

מה יסבירו לחניכים?

מדריכה אחרת בשבט היא קארין, ילידת אקוודור, שחיה בישראל מגיל 7. בדירת המשפחה ברמת גן פוחדים מאוד מפני ה-15 בספטמבר. לפני כמה שבועות היתה קארין עדה מקרוב לפשיטה של משטרת ההגירה על משפחה של עובדים זרים. באמצע הלילה הגיעו השוטרים לדירת המשפחה, וקארין, שישנה אצל חברתה, ראתה איך מעלים את אביה ודודתה אל הניידת הלבנה.

"נורא פחדתי. השוטרת ניסתה להרגיע אותי אבל שוטר אחר זרק אותי למיטה. השאירו את האמא והילדים אבל במו עיני ראיתי איך קורעים משפחה. בכיתי במשך שעות. לא יכולתי לישון למחרת. הייתי מתעוררת כל שעה". על מולדתה, אקוודור, קארין לא יודעת הרבה, והיא מדברת עברית גם בבית. היא מדגישה את העובדה שכמדריכה מצופה ממנה לתת דוגמה, שהיא יכולה לתרום. גם היא מעוניינת להתגייס לצבא, "רוצה לעשות משהו בשביל המדינה". והיא שואלת:

"מה יסבירו לחניכים בשבט, שיבואו יום אחד ויגלו שגירשו את המדריכים שלהם מהארץ?"

אדוארדו, בן 20, יליד קולומביה, הוא רכז בסניף וחבר בשכבה הבוגרת. לפני תשע שנים הוא הצטרף לאמו, שכבר עבדה בניקיון, בתל אביב. הוא מדבר עברית רהוטה, צופה אדוק בערוץ המוזיקה 24, ומרגיש ישראלי לכל דבר. רק בכיתה י"א החלו לפקוד אותו בעיות זהות. "כל החברים שלי התחילו לקבל צווי גיוס, ורק אני לא. שלחתי מכתב לצבא בבקשה להתנדב אבל אמרו לי שללא אזרחות אי אפשר להתגייס. הגשתי בקשה למשרד הפנים והכניסו את השם שלי לוועדה. בגלל שלא נולדתי כאן אני לא יכול לקבל אזרחות. ב-15 בחודש אפשר לגרש אותי. אחרי ה-15, אלוהים גדול".

רכזת שבט "איתן", יפעת טהרני סוסלי (32), מכירה את ילדי העובדים הזרים של שכונת בן ציון כבר שנים. לדבריה, תנועת הצופים משתתפת במאמצים להשאיר את הילדים בישראל, יחד עם גורמים שונים כמו "קו לעובד", "האגודה לזכויות האזרח" ועמותת "צימאון". "אנחנו מנסים להסביר שמדובר בקהילה ישראלית לכל דבר ועניין", היא אומרת. "אדוארדו, למשל, הוא אוטוריטה בשבט. הילדים אוהבים ומכבדים אותו, זרים וישראלים. הוא הדריך עשרות חניכים. הילדים האלה חיים על זמן שאול. חיים בפחד מהוואן הלבנה של משטרת ההגירה שמסתובבת פה בשכונה".

לא מזמן היא שיגרה מכתב לשר הפנים אופיר פינס, בבקשה לשקול את החלטת הגירוש, וצירפה מכתב שכתבו הילדים בעצמם: "אנו ילדי עובדים זרים, חניכי שבט צופי איתן, שבהתאם להצעת החוק החדשה אינם עונים על הקריטריונים לקבלת מעמד של תושבות קבע במדינת ישראל. הגם שלא נולדנו בה, רובנו נמצאים בארץ מעל לעשר שנים. גדלנו והתחנכנו פה, זוהי

הארץ שלנו וזוהי התרבות היחידה שאנו מכירים ואוהבים. אנו מבקשים ממך לחשוב עלינו, ולהבין שההפרדה בין ילדי עובדים זרים שנולדו כאן לאלו שלא היא בלתי אפשרית. אין לנו מקום אחר".

"קיבלתי בתודה את מכתבכם המרגש", ענה השר פינס. "כאבכם מובן, אך כשר עלי לקבל החלטות קשות, ובמקרה זה סברתי שעדיף להביא להסדרת המעמד בארץ של חלקכם מאשר להותיר את ילדי העובדים הזרים כולם ללא מעמד חוקי".

מה עושים עם ההורים?

בסניף "איתן" יש גם חניכים רבים שנולדו בישראל לעובדים זרים, ולפיכך חסינים עקרונית מסכנת הגירוש. אבל החוק החדש לא מקנה להם חסינות מבעיה אחרת, גדולה לא פחות: הוריהם שלא נולדו כאן, עלולים למצוא את עצמם על הניידת של משטרת ההגירה.

אחת מהם היא קוראלי, בת 13, ילדה אנרגטית מקסימה, תלמידת כיתה ז' בתיכון עירוני א'. בדיקת הרקע המשפחתי שלה היא כמו מסע ברחבי הגלובוס. אמה ילידת מאוריציוס, אביה חצי צרפתי וחצי צ'כי, ואילו היא ישראלית לכל דבר. העובדה שהיא צברית לא בהכרח תסייע לאמה, שאיבדה את הדרכון שלה ונאבקת מול משרד הפנים בניסיון להסדיר את הסטטוס החוקי שלה. "זה לא הוגן", היא אומרת. "נכון שההורים שלי לא נולדו בישראל, אבל זו הארץ שלהם. אין להם מקום אחר ללכת אליו".

זה גם המצב של פיליפ, בן לאב יליד גאנה ואם מהפיליפינים, שהגיעו לישראל כעובדים זרים ונפגשו כאן. מאחר שהוא נולד בארץ, הוא צפוי לאזרחות מלאה, אבל ההורים עדיין מתמודדים מול חרב הגירוש. עניינם של ההורים, שהגישו בקשה לתושבות קבע, נידון בימים אלה, אבל לא משנה מה יחליטו במשרד הפנים, פיליפ ושאר חבריו בסניף "איתן" לא רואים שום אפשרות אחרת: הם נשארים כאן, עד להודעה חדשה.