חמאם איוב: בריאות לחופי הכנרת

עד כמה שאיוב אינו מהווה דמות מפתח בחיי הישראלים, תעיד בין השאר העובדה שאף ילד אחד לא נקרא איוב, אף שהורי ישראל הצעירים אינם בוחלים במתן שמות של זונות, אנסים, נואפים ורוצחים תנ"כיים לצאצאיהם. יעל, רות, אמנון, אביגיל, שמעון, בת שבע, דוד ואלישע הם רק מעט מן הדוגמאות. אבל איוב? זה שהיה צדיק תמים והוכה בכל הנגעים, השכול, האלמנות והמכאובות, כדי שריבונו של עולם יוכל, במסווה פילוסופי, לרוץ ולספר לחבר'ה בשמים ש"הלך כאן אירוע מרתק" של ניסיון ונאמנות?

והנה, למרות המגע המיוסר וה"מזכך" עם הצדק האלוהי הנואל, לא זכה איוב מארץ עוץ שמישהו או משהו ייקרא על שמו, לבד מזיכרון קולקטיבי על נעבעכדיקער עם מורסות ועל ייסורי גוף ונפש.

בהפוך מיחסנו המתעלם מאותו צדיק, נטלו המוסלמים את דמותו ואיפכא מסתברא. ככל שאיוב היה נגוע ומוכה יותר, הרי כוחו להיטיב ולרפא, דורות רבים אחרי מותו – כך לפי המסורות העממיות והחיזוקים ההלכתיים המוסלמיים בעקבותיהן – נחשב ליעיל יותר ומדויק יותר.

באופן הזה נחשב השם איוב לנכבד שבנכבדים. שושלת מלכים גדולים (בן נודע שלה היה למשל יוסוף צלאח א-דין), נסיכים, צדיקים וחז"לים בעלי שם ומעמד נקראו בשמו של המיוסר התנ"כי האומלל. לא רק זאת, אלא שבמקומות רבים בעולם המוסלמי, בין מרוקו לסין, נמצאים מעיינות, בארות וקברי קדושים על שמו, שאנשים מוכי צרה ונגע באים אצלם כדי למצוא ארוכה לענותם.

מפל אל הכנרת

אפילו בארצנו שלנו, הקטנה ועתירת הצדיקים והקדושים מכל גוון ומכל עדה ודת אפשריים, פזורים בין הגליל לנגב כמה "איובים" כאלה. חלקם נידחים מדרכי הציבור בשל צוק העתים, כמו זה של הרי גופנה אשר בדרום מערב שומרון. לחלקם אבדה הילת הקודש, משום שהוכללו בגבולות של פארקים, גנים לאומיים וכיו"ב אתרי מנגל. אחרים עדיין מתפקדים כמרפאות מקומיות, אשר כמות המסתופפים אצלם מתחרה בהצלחה לא מבוטלת בתורים של קופות החולים.

אחד כזה נמצא בלב קונסנזוס הבילוי הישראלי רב האנפין, והוא מרחץ איוב בבקעת טבע'ה, בגבולו של כפר נחום אשר בחוף הצפוני של הכנרת. אולי משום שטבע'ה הוא תבשיל, יש בכך כדי רמז על נס ההאכלה המופלא שחולל כאן לכאורה ישו, כשהצליח להזין בלחם ובדגים 5,000 איש בלא יותר מאשר חמישה כיכרות לחם ושני דגים.

עין שבע ועין נור, הגדולים שבמעיינות טבע'ה, נובעים בתחומי המנזרים והכנסיות הסמוכים לחוף הכנרת, בעוד מרחץ איוב (חמאם איוב) זכה ונותר נגיש לכל הציבור. באים אצלו ולא רק שמרטיבים במימיו אברים דואבים ונקודות מיוסרות בגוף, אלא אף נוטלים מים בבקבוקים וחופנים אותם בחרדה גדולה, שמא תלך טיפה לאיבוד, ומביאים את האוצר הביתה כדי לחסוך עמידה בתור בחדרי ההמתנה של מוסדות הרפואה הישראליים.

על מקור מימיו של חמאם איוב בנו כבר בימי קדם בריכת אבן גדולה, שיש בה קומות וגרם מדרגות לולייני, ופתח ומבואה. נכון הוא שאת המתקנים האלה נהגו להקים כבר בימי הרומים, ולהפעיל טחנות קמח באמצעות המים שנאגרו בגליל האבן הגבוה בבריכת ההרמה, אלא שעוד במאה ה-18 עסקו שליטי האזור, בדואים בעיקר, בשיפוץ מבני הטחנות האלה, ואין לדעת אל נכון את זמנה המדויק של בריכת מרחצו של איוב.

אין טעם להטיל ספק בנכונות הקשר בין איוב והמקום, שעל כן כבר מצאנו במדרשים (למשל, בבראשית רבה נ"ז) שאיוב היה מעולי גולת בבל ומדרשו היה בטבריה וממנו למדו קריעה וברכת אבלים. זה שטבריה הוקמה יותר מ-500 שנה אחרי שיבת ציון, זה הרי ממש לא משנה לאיש, ובוודאי שלא לחז"ל...

סביר להניח שאנשי תה"ל לא ידעו את כל הדברים האלה, בוודאי לא על בית מדרשו הטברייני של איוב. הם קדחו במרחק של מטרים ספורים מבריכת המרחץ הנטושה של איוב, ממש בקצה צוק הטראוורטין היפה שמעל מי הכנרת. לפתע פרצה נביעה ארטזית מן הקידוח. המים אינם ניתנים לעצירה, ולכן לכל 575 הממ"ק שבוקעים שם בהמולה גדולה נותנים ליפול אל הכנרת, במפל האחד והיחיד שיורד ישירות אל האגם.

לא היה פסול כלל אם רשות הטבע והגנים, שטורחת יחד עם גורמים אחרים בשטח הזה, היתה ממשיכה את הטיפוח במקום, ומי שמעוניין לרדת מן המרפסת המעוצבת של חמאם איוב אל המפל ומי הכנרת היה מחויב לשלם ממון קל מכיסו. זו הערובה היחידה שהמקום היפה והמעודן הזה יישאר נאה ומטופח.

אווירת ההפקרות ומחטפי הקרקע והחוף בכנרת היא השלטת היום, ואחד הבזיונות הבולטים בעניין זה הוא מסעדת הדגים הסמוכה, ששמה ללעג את החלטת בית המשפט ולא מוכנה לעזוב את השטח שנגזל מן הציבור. בכסף שתגבה הרשות אפשר יהיה להכשיר מקום חנייה מסודר תחת החנייה הפרועה והמסוכנת שיש היום במקום, ועוד יותר מכך – יהיה מישהו אחראי שציבור הבאים לכאן, גם כדי לרחוץ וגם כדי להירפא ממדווים שונים, ישאיר את המקום נקי, ולא כפי שזה היום, מטונף ומזוהם, כאילו כל מאמיני העולם שלחו לכאן את ההיפופוטמים והחזירים כדי לטנף ולהשאיר את סימני בהמיותם.

איפה זה: במפת הטיולים וסימון השבילים "הגליל התחתון העמקים והגלבוע" (מס' 3), בקצה המזרחי של מתחם כנסיית הבכורה ("מנסה דומיני").