יומן מסע: בדרך לכיבוש הסהרה

הבטיחו ג'יפים חדשים במצב מצוין. קיבלנו ג'יפים משומשים, במצב מספיק בקושי. אבל מה זה משנה - האנרגיה, המרץ, ההפעלות והמצב-רוח-טוב המוחלט מספיקים כדי להניע את השיירה. אפילו משיט הסירה המקומי סיים את היום עם דגל ישראל על הראש

אראלה גניסלב, מרוקופורסם: 16.09.05 , 13:45

פֶּרְפֶּטוּם מוֹבִּילֶה (מנוע בתנועה מתמדת). אומרים שאין דבר כזה. מי שאומר לא היה מעודו במלכת המדבר. כמויות האנרגיה, המרץ והמצב רוח לא משתנות. תמיד זה מקסימום. גם בבוקר היום הראשון למסע, שקדם לו יום ארוך של טיסות, המתנות, נסיעות ושנת לילה של ארבע שעות בקושי.

הכל על מלכת המדבר 2005

פניהם של המרוקאים בשדה התעופה בקזבלנקה אמרו הכל. הם היו המומים מחבורת הבנות העצומה, שהשתלטה על דונם שלם ופתחה בשירים ומחיאות כפיים. גם בתחנת הדלק שבה עצרנו בדרכנו לערי האטלס הציצו בנו פנים מופתעות.

במהלך הנסיעה, בשעות הערב, חשבנו שאין מרוקאים במרוקו. האיטליזים והחנויות הקטנות אמנם פתוחים עדיין בשעה תשע, אבל בשכונות שלמות שורר חושך בבתים, כשמדי פעם נראה חלון בודד מואר. כשניסינו לברר את פשר העניין הסבירו לנו שהתושבים פשוט הולכים לישון עם רדת החשיכה, בגלל שהחשמל נורא יקר.

המלכות לא נחות לרגע. יש צוות תורן וצוות תרבות וצוות די.ג'יי וצוות קפה וצוות חילוץ, ואפילו צוות צ'ופרים. הם התכוננו למסיבות בבית והגיעו ל"מסע של הלייף", מוכנות ומזומנות, אש וסערה בוערות בעצמותיהן. צוות דיג'יי (או שמא היה זה צוות תרבות) של הערב הראשון הכין ריקוד רומני-מרוקאי: "שהרי הרומנים הם המרוקאים של האשכנזים". ושום דבר לא יעצור אותן בדרכן ללמד את כולם את צעדיו לקול מוזיקת מחרישת אוזניים. לא היום שמאחוריהן, לא השעה המאוחרת – שלוש בלילה שעון ישראל – ולא שעות השינה המעטות שהוקצבו להן. אני הייתי בשומר הצעיר, אבל סיפרו לי שככה זה בצופים. חובה לשמור על מצב רוח טוב, ובמקרה הזה חובה גם להפגין אותו.

כאן זה לא דמוקרטיה

18 ג'יפים בחניה (מיצובישי פג'ארו וטויוטה לנדקרוזר, אם אתם מתעקשים לדעת) בדרך לכיבוש הסהרה. הבטיחו ג'יפים חדשים במצב מצוין. קיבלנו ג'יפים משומשים, במצב מספיק בקושי. אצלנו מד הדלק לא עובד והדלת האחורית מאיימת ליפול, אבל יש לפחות מיזוג אוויר – מה שצוותים אחרים יכולים רק לחלום עליו (בדרך לסהרה, כזכור). מילא.

רגע לפני היציאה יש עוד קצת זמן להפעלות. צוות בנק הפועלים (לא, הבנק לא מימן, סתם חברות) מחלק לכל מלכה מדבקה אישית עם שמה לבקבוק המים שילווה אותה, ויש גם מחזיק מפתחות אישי לכל צוות. בהמשך מוטלת המשימה האקזוטית הבאה: לספר על צלקות, ואיך זה קרה. מטעמי צנעת פרט אחסוך לכם את הסיפורים.

יוצאים סוף סוף לדרך. כל הג'יפים מחוברים ברשת קשר, לכל אחד מקום שנקבע מראש בשיירה. אין עצירות לפיפי, אין עצמאות. כאן זה לא דמוקרטיה. צריך לשמור על התוכנית היומית, על זמנים ועל שלום המלכות.

מגיעים למין אגם מקסים, שם מחכים לנו חותרים שישובים בסירות משוטים שנראה כי התקשו לצלוח גם את השלולית הביתית. אחרי שהן עוברות מקצה קישוטים עם בלונים וניירות קרפ שהובאו מהבית, מתפנים חלק מהצוותים גם לקישוט החותרים. אחד מקבל קשת פרווה לראשו, ועל ראשו של אחר נכרך סרט עם דגל ישראל. בתחרות החתירה, מנצחות כרגיל הטובות ביותר, והחותרים יושבים בחיבוק ידיים.

אחרי ביקור במפלי אוזוד ורחצה נועזת במים קרים, הגענו ללינה בכפר של ברברים, שבמיוחד בשבילנו בנו מקלחות, שירותים ומדרגות, הכשירו חנייה וגם מקום מפגש ל... נכון, הפעלה של צוות תרבות. את הנחמדות היה להם עוד קודם. אירוח מקסים בסופו של יום מצוין.